בארון שמתחת למדרגות
הארי היה ילד שכל הזמן קרו לו דברים מוזרים. הוא אף פעם לא ידע להסביר את המקרים האלה, וגם אף אחד אחר לא. הוא חי בארון שמתחת למדרגות בדרך פריווט 4, אצל דודיו ורונן ופטוניה דרסלי, ובנם, דאדלי. הוריו, נהרגו בתאונת דרכים, והוא לא זכר דבר מהם. הסרבלים התנהגו אליו כמו אל משרת, והוא לא יכל לסבול את זה. באחד הימים, בהם הוא חיכה שהדר סלים יחזרו ויתנו לו לצאת מהחדר לא חדר שלו, הוא נזכר בחלום המוזר שהיה לו לפני כמה ימים, על אופנע מעופף ועל אור ירוק. הארי היה ממש משועמם. הוא נזכר שפעם ראה תוכנית טלוויזיה עם דאדלי על קוסמים, שיודעים לעשות כל מיני טריקים ועלה לו רעיון.
הוא לקח לידיו עט ונייר, והחל לכתוב. הוא כתב וכתב וכתב, אפילו כשהדרסלים כבר הגיעו, ונתנו לו לצאת, והמשיך לכתוב כמה ימים. בסוף החופש הוא נשלח לפנימייה בלי דאדלי, וגם שם הוא כתב וכתב וכתב. בכל זמן בית הספר הוא המשיך לכתוב.
עברו כמה שנים, והוא סוף כל סוף עמד לסיים את בית הספר האיום אליו הדר סלים שלחו אותו. הקיץ היה נעים, והוא נעמד באמצע הרחוב, כשקלסר עב בידו. הוא שאל את העוברים ושבים את אותה השאלה. ״רצית מתישהו להיות מפורסם? רוצה להחשב סופר?״ הוא שאל הרבה מאוד אנשים, עד שאישה צעירה ענתה בחיוב. ״זה, סיפור החיים שהייתי רוצה שיהיה לי,״ אמר. ״הייתי שמח אם היית מפרסמת. לי אין כסף לעשות את זה.״ האישה נתנה לו כמה שטרות ולקחה איתה את הקלסר. אחרי כמה חודשים, הוא כבר ראה על המדפים בחנויות הספרים את ההתחלה של מה שכתב במשך שבע שנים: הארי פוטר ואבן החכמים, מאת ג׳יי קיי רולינג.
|