דניאל ותומס: החייזר שבאזור 51

״אוף״ נאנח תומס כשמעד על אבן. ״אתה בסדר?״ שאל אותו דניאל, בזמן שתומס קם ומעד שוב על האבן. ״אוףףף״.

תומס ודניאל המשיכו לרוץ, פונים מדי פעם, נהנים מהנוף ומהרוח הנעימה של חצות.

״בוא נעצור פה, טום״ אמר דניאל והתיישב ליד עץ האשוח הגדול. ״עייף?״ שאל אותו תומס בליגלוג.

״לא, טמבל, אני רעב״ אמר דניאל ברוגז. ״טוב גם אני״ אמר תומס והתיישב גם ליד עץ האשוח.

דניאל הוציא שני כריכים. ״גבינה או נקניק?״ שאל את תומס. ״ברור שנקניק״ אמר תומס במהירות וחטף את כריך הנקניק מהיד של דניאל.

הם התחילו לאכול כשדניאל פתאום קפץ. ״ראיתי משהו שם-״ אמר והצביע לכיוון הרחק מהמסלול. ״זה לא רעיון טוב״ אמר תומס, אבל דניאל כבר רץ לשם.

״אחי, אנחנו רחוקים מהמסלול, עשה טובה ובוא״ אמר תומס בשקט, אבל דניאל התעלם והמשיך לרוץ לכיוון לא מוגדר.

לתומס לא היתה בררה והוא רץ אחרי דניאל. 

דניאל פתאום נעצר. ״יופי, אחי, אבדנו ביער״ אמר תומס בעצבים. דניאל התעלם ואמר ״רואה את המערה? הדבר שעקבנו אחריו נכנס למערה״.

״או, לא, אחי. אבדנו ביער, אבל להיכנס למערה?! אין סיכוי״.

״טוב״ אמר דניאל ברוגז ״איך שבא׳לך. אני נכנס״.

״אתה דפוק לגמרי? החלקת על השכל?״ צעק תומס.

״כן אני דפוק, יופי? אבל משהו מושך אותי למערה. אני חייב ללכת לשם״.

״אני יבוא איתך, אבל כדאי קודם להתפלל שנצא בשלום״ אמר תומס. 

״אתה צוחק, נכון?״ ענה דניאל בזמן שתומס התחיל להתפלל.

״יאללה נו, ניכנס״ אמר תומס בכעס.

תומס ודניאל נכנסו למערה. על הקירות צמחו מיני צמחים, הריח היה מסריח והיה חשוך.

״זה כפתור?״ שאל דניאל כשהגיעו לסוף המערה.

״דניאל, לא..״ צרח תומס אבל דניאל הקדים אותו. שניהם נעלמו.