נשרפת

זה היה לילה רגיל, דיירי המחילה ישנו שנת ישרים, אפילו ג'יני בת השנה, שלרוב הייתה מתעוררת בלילות. לא נשמע קול מלבד נחירותיהם של הישנים.

עד שנשמע קול קראק ובחצר הופיע איש עם ברדס שהסתיר את ראשו, אנטוני דולוחוב פסע לכיוון בית וויזלי, הוא פתח בדממה את הדלת ועלה לחדרי הילדים.

אחרי מספר שניות הוא עמד מול דלת שעליה כתוב ג'יני, הוא פתח את הדלת והתקרב למיטתה של התינוקת, כבר שנים רצה לנקום באיש שלקח את מולי שלו, ועכשיו- הוא יכול.

הוא שלף את שרביטו וכיוון אל התינוקת.

"דיסינדיו", הוא לחש.

השרביט הואר לרגע באור אדום וכבה, המשימה הושלמה, חשב, והוא התעתק מהבית.

למשמע הרעש, דיירי הבית התעוררו, וג'יני הקטנה הרגישה בפעם הראשונה בחייה את ההרגשה של שריפה, ללא להבה, בתוך גופה, התינוקת בכתה ובכתה.

ארתור פתח את הדלת וניגש אל ג'יני, היה נדמה שעיניה עולות באש, הוא הרים אותה והסתכל בעיניה, לא יודע מה לעשות.

אחרי כמה רגעים האש נעלמה מעיניה והן חזרו לצבען החום, והכאב נפסק, כולם חזרו לישון וארתור תהה מי היה עושה דבר כזה, ומיד הוא הבין.

דולוחוב, הרי כבר שנים הוא מנסה לנקום בו על זה שהוא התחתן עם מולי, הרי הוא אהב אותה, אבל מולי אהבה את ארתור, והוא אותה.

הוא שאל את עצמו אם יש כישוף נגד לזה, הוא לא ידע, אבל רוב הסיכויים שכן, אבל מהו? ומי מכיר אותו? וכמה זמן בתו תצטרך להתייסר בקללה הנוראית?

הוא הכיר את הקללה, היא הייתה נפוצה מאוד בזמן שזה-שאין-להגיד-את-שמו היה חי, אך הוא מעולם לא שמע על שקיללו תינוקת בת שנה, וגם לא איך להיפטר מהקללה.

הדבר היחיד שהוא ידע הוא שרוב האנשים שקוללו מתו, החזקים אחרי חמש עשרה שנים, והחלשים- אחרי עשר שנים.

		הפרק הבא