שינויי חיי

שלום, קוראים לי אלן. אני בת 16. אני גרה בניו יורק. יש לי עיניים יפות כחולות, שיער חום גלי מבריק, ועור כמעט צחור כשלג.יש לי חוש ריח ושמיעה מפוצחים מאוד, אני מריחה ושומעת כל דבר ממרחק של חצי קילומטר.אני ממש אוהבת סיפורי ערפדים ותמיד חלמתי ליפגוש אחד. אני יודעת שאני בטח מדמיינת אבל יש משפחה בתיכון שלי לבנים כשלג ומיתבודדים. אחד מהם, אני חברה שלו. ממה שהבנתי מהמסקנות שלי הוא ערפד (אחר כך הבנתי שהמסקנות שלי נכונות). קוראים לו מייק. האמת, למרות המסקנות שלי, אני מאוהבת בו. עכשיו בואו נגיד לכם איך גיליתי שהוא ערפד אמיתי ושהתאהבתי בערפד.

יום אחד אחרי שחזרתי בשעה 9 מבילוי עם חברות, החלטתי  ללכת בדרך השקטה ביותר בעיר. ליד היער. (אני לא יודעת אם יש שם יער. נגיד שיש, אוקיי?)כשעברתי ליד סימטה צרה וחשוכה, וגם ליפני זה הרחתי דם. אז רציתי ליראות למה אני מריחה דם. ניכנסתי לסמטה וראיתי דבר מדהים. מייק, החבר שלי, הבחור שאני מאוהבת בו,השתופף מעל אייל בדיוק מאיפה שהגיע הדם. וואו, איך לא רציתי לגלות שמייק ערפד ככה. ליראות אותו לוקח חיים בישביל הצימאון שלו. לפחות זה לא היה אדם שמימנו הוא לקח חיים. את כל זה חשבתי בזמן שהוא היסתובב אלי. הפה שלו היה מרוח דם. זה היה מחליא.

הוא היתקרב קצת ואמר לי : "אני יכול להסביר. רק אל תפחדי כל כך. טוב?" נילחצי. שיקשקתי מרוב פחד.כנירא ביגלל זה הוא ידע שאני מפחדת. ואז הוא אמר בשקשט, בשקט, כדאי שאני לא אשמע,( הוא לא יודע עד כמה טובים חושי הריח והשמיעה שלי. אף פעם לא אמרתי לו על זה) "למרות שאני לא מרגיש את ההרגשות שלך...". אז רגע, ביגלל זה הוא ידע שארנה לא הרגישה טוב אתמול? ( ארנה, ברטני, וליאה הן חברות מאוד טובות שלי) אמרתי לו שימשיך ויסביר לי, והוא המשיך:"אני ערפד כבר 95שנה. אני בן 111. אני ניפגעתי מסרטן נדיר, ליתר דיוק אז הוא היה נדיר, מסרטן במוח. אבא שלי,או ליתר דיוק אבא מאמץ שלי רופא המישפחה שלך, רייל, שינה אותי כדאי שאחיה. מאז אני גר איתו. אל תידאגי אני צימחוני. כלומר-"

קטעתי אותו ואמרתי:"אתה לא שותה דם אדם. כן,כן אני יודעת. וגם שיערתי שאתה ערפד. עכשיו, אני חייבת לחזור הביתה." ומהר יצאתי מהסימטה.  רצתי הביתה ומייק לא עקב אחרי למרות שהיה יכול לעקוף אותי במהירות. הגעתי הביתה הכנתי לעצמי טוסט, ובזמן שהוא היתחמם והפך לטוסט חשבתי על מה שקרה. זה היה די מלחיץ. "טוב, עכשיו אלן, כמו שהרופא אמר, תינשמי דרך האף ותוציאי מהפה. כן בדיוק ככה." חשבתי לעצמי ושמעתי את אמא ניכנסת לחדר, לישון. (כמובן, כשאמא הגיע אמרתי לה שלום)

הטוסט הפך לטוסט ואכלתי אותו מהר.עליתי להיתקלח. אחר כל הלכתי למיטה ואמרתי לעצמי "עכשיו,או ליתר דיוק מחר, אני לא מיתייחסת לזה שהוא ערפד. כאילו כלום לא קרה היום. אל תיתני לזה להישטלט על עצמך". שאפתי, נשפתי, שאפתי , נשמתי. הנחתי את הראש על הכרית ונירדמתי.

 היי. זה פאנפיק ריאשון שלי אשמח לתגובות :)