הגיבור האבוד- עם טוויסט

זה מתרחש בערך שלושה חודשים אחרי הרמז, ולפני הקוע של איימי ודן בווספרים באים.
אגב, בסיפור הזה, הסטרלינגים הם בני 15, במקום 18.
מוודגש- ג'ונה מקריא. 

----

איימי פתחה את המעטפה בכניסה לבית, וקראה לדן כשראתה את הכתוב בפנים.
הנער בן השלוש עשרה הגיע במהרה, ובהה באחותו בהבעה משועממת.
"מה את רוצה, איימי?" הוא שאל. "בדיוק כיסחתי כמה נינג'ות באקסבוקס."
"ג'ונה מזמין אותנו ליאכטה שלו, לחופשה של שבועיים. החל מ..." היא החלה ובדקה את המכתב. "מחר בערב."
"מגניב." התלהב דן. "גם האם יהיה שם?" תהה, ואחותו הנהנה אליו.
"כל מחפשי הרמזים הצעירים הוזמנו." היא השיבה
-----
למחרת בערב, איימי ודן גררו מזוודות אל הכתובת שצוינה במכתב. כצפוי, הייתה שם יאכטה מפוארת, ועליה ישבו חבורה של בני דודיהם.
איאן, נטלי, הסטרלינגים ושלושת ילדי הולט ישב על הסיפון, ביחד עם ג'ונה, כמובן.
"ועכשיו שכולם פה." הוא  אמר. "אנחנו הולכים לקרוא סיפור."
אנחות הגיעו מכיוונם של דן, נטלי, ושלושת ההולטים.
"חכו." הוא אמר, מרים את ידו. "מה היה קורה אם הייתי משנה את הדמויות אליכם?"
"עכשיו זה נשמע טוב יותר." אמר דן בחיוך.
ג'ונה שלף ספר תכול, עם ציור של שלושה נערים רכובים על דרקון על העטיפה.
"מישהו מכיר?" הוא שאל.
איימי הייתה היחידה שהנהנה. "רציתי לקרוא אותו ולא יצא לי." היא אמרה בשקט.
"שנתחיל?" הוא שאל. "הגיבור האבוד."
איאן I
גם לפני שהתחשמל עבר על איאן יום מחורבן.
"לאיאן יש יום מחורבן?" ספק שאל ספק אמר דן. "אני אומר, הוריי."
הוא התעורר במושב האחורי של אוטובוס בית ספר בלי לעת איפה הוא, וגילה שהוא מחזיק ידיים עם בחורה שהוא לא מכיר. החלק הזה לא היה בהכרח מחורבן. הנערה הייתה חמודה,
"ניחושים מי הבחורה?" שאלה שייניד, וכל העיניים מלבד אלו של איאן ואיימי נסעו לכיוון זו האחרונה.
אבל הוא לא הצליח להיזכר מי היא או מה הוא עושה שם. הוא הזדקף במושב, שפשף עיניים, וניסה לחשוב.
"זה חדש." מלמל דן. המילטון, ששמע אותו, נתן לו כיף.
כמה עשרות נערים ישבו מרוחים במושבים שלפניו, מקשיבים למוזיקה באייפוד, מדברים או ישנים. כולם נראו בערך בגיל שלו... חמש עשרה? שש עשרה? אוקיי, זה היה מפחיד. הוא לא ידע בן כמה הוא.
"אני בן ארבע עשרה וחצי." מחה איאן.
"איאן- הטקסט היה כתוב לפני שהכנסתי את השמות שלנו, זוכר?" ענה לו ג'ונה.
האוטובוס התקדם בקול טרטור לאורך כביש משובש. מחוץ לחלונות חלף נוף מדברי תחת שמים כחולים בוהקים. איאן היה די משוכנע שהוא לא גר במדבר.
"אנחנו גרים באחוזה יפה בלונדון." קראה נטלי.
"אנחנו יודעים, נט. אנחנו יודעים." ענה לה דן.
"אל תקרא לי ככה, דניאל." היא השיבה, מדגישה את שמו.
 הוא ניסה לחשוב אחורה... מה הדבר האחרון שהוא זוכר...
הנערה לחצה את ידו. "איאן, הכול בסדר?"
"לגמרי איימי." אמרה שינייד.
"איך את יודעת?" תהתה איימי.
"כי את מאוהבת באיאן כבר שנים. אני רואה את זה בכל מפגש משפחתי."
היא היתה לבושה במכנסי ג'ינס משופשפים, נעלי הליכה ומעיל סנובורד מפליס. השיער שלה שצבעו חום אדמדם היה מסופר בתספורת חפוזה ולא אחידה עם צמות דקיקות קלועות בצדדים. היא לא היתה מאופרת, כאילו ניסתה שלא למשוך תשומת לב; אבל זה לא עבד. היא היתה ממש יפה. נדמה שהעיניים שלה היו כמו ירקן. ירוקות בוהקות.
"אמרתי לך." חייכה שינייד בניצחון.
"את לא יכולה להיות בטוחה שזה לא איך שהספר תיאר את זה." השיבה איימי.
"אבל זו לא. אני משנה תיאורים לפי המראה החיצוני שלכם, במידת האפשר." ענה ג'ונה.
"לפי מה אתה מלהק אותנו בכלל?" הצטרפה רייגן לשיחה.
"לפי אחת משלוש דרכים." ענה לה ג'ונה. "מראה חיצוני של הדמות, אופי שלה, או מערכת יחסים."
איאן עזב לה את היד. "אה, אני לא -"
בחזית האוטובוס מורה צעק: "בסדר, פחזניות, כולם להקשיב!"
היה ברור שהאיש הוא מאמן. כובע הבייסבול שלו היה משוך נמוך על השיער כך שרק העיניים הקטנות שלו היו גלויות. היה לו זקנקן דליל ופנים חמוצות כאילו אכל משהו מקולקל. חולצת הפולו שלו שצבעה כתום
נטלי הצטמררה.
 בוהק
ואפילו יותר פה.
 נמתחה על זרועות וחזה שריריים. מכנסי הספורט שלו העשויים בד סינתטי ונעלי הנייקי שלו היו צחורות. על הצוואר היתה תלויה לו משרוקית ולחגורה שלו הוצמד מגאפון. הוא היה נראה די מפחיד אלמלא היה גובהו בקושי מטר וחצי. כשהוא קם ונעמד במעבר, אחד התלמידים צעק: "המאמן הֶדְג', תקום!"
"שמעתי את זה!" המאמן סרק במבטו את האוטובוס בחיפוש אחר התלמיד החצוף. ואז ננעצו עיניו באיאן והבעת הזעף שלו העמיקה.
"למה?" מחא איאן. "אני תלמיד מצטיין."
"אולי כי אתה לא אמור להיות שם?" ציין נד לאיאן. "עדיין לא הבנו למה איימי זוכרת אותך ואתה לא זוכר אותה."
צמרמורת חלפה בגבו של איאן. הוא היה משוכנע שהמאמן יודע שהוא לא שייך לכאן.
"רואה?" ציין אותו התאום.
הוא עומד לקרוא בשמו של איאן, לדרוש לדעת מה מעשיו על האוטובוס - ולאיאן לא היה מושג מה לענות.
"זה חדש." מלמלה שינייד.
אבל המאמן הדג' הסב את מבטו וכחכח בגרונו. "אנחנו מגיעים בעוד חמש דקות! כולם להישאר צמודים לשותפים שלכם. אל תאבדו את דפי העבודה שלכם. ואם מישהו מהפחזניות הקטנות שלי יעשה צרות בטיול הזה, אני אישית אעיף אותו בחזרה לבית-הספר בדרך הקשה."
"זה קצת נשמע כמו מה שהיה קורה אם אבא היה מאמן ספורט. אתן לא חושבות?"
לחש המילטון לאחיותיו הקטנות.
הוא הרים מחבט בייסבול והדגים כיצד הוא חובט בכדור.
“לגמרי." לחשה לו מדיסון בתשובה.
איאן הביט בנערה שלצידו. "מותר לו לדבר אלינו ככה?"
היא משכה בכתפיה. "ככה הוא תמיד מדבר. אל תשכח שאנחנו 'בית-ספר קיום בטבע', 'המקום שבו התלמידים הם החיות'."
"זה לא נשמע כמו בית ספר טוב." ציין דן.
היא אמרה את זה כאילו זאת בדיחה קבועה ביניהם.
"יש פה טעות," אמר איאן. "אני לא אמור להיות כאן."
"בטח שלא." אמר איאן. "יש לי את הכסף להתחמק מכל דבר לא חוקי שאני עושה."
הנער במושב לפניו הסתובב וצחק. "כן, בטח, איאן. הפלילו את כולנו! אני לא ברחתי מהבית שש פעמים. איימי לא גנבה 'ב-מ-וו'."
כולם בהו באיימי. "תבהו בג'ונה." היא הכריזה. "הוא ליהק את הדמויות."
הנערה הסמיקה. "לא גנבתי את המכונית ההיא, דן!"
"חוץ מזה, רואים?" היא המשיכה.
"אה, כן, שכחתי, איימי. מה היה הסיפור שלך? את 'שיכנעת' את הסוחר שישאיל לך אותה?" הוא זקף את גבותיו אל איאן בהבעה של קלטת את הראש של הבחורה?
דן נראה כמו אֶלְף ממוצא היספאני, עם שיער בלונדיני כהה מבולגן, אוזניים מחודדות, פרצוף תינוקי ועליז וחיוך שובב שהבהיר לך מיד שאסור להשאיר ליד הבחור הזה גפרורים או חפצים חדים.
"ג'ונה?" שאלה איימי בהיסוס. "כמה מזה אתה שינית?"
"רק את הצבע שיער, למעשה." הוא השיב. "למה?"
"כי הקטע אופי היה תיאור מאוד מדיוק של דן." היא ענתה.
 האצבעות הארוכות והזריזות שלו היו פעילות ללא הרף - הן תופפו על המושב, הסיטו את השיער שלו מאחורי האוזניים, התעסקו בכפתורי המעיל הצבאי שלו. או שהבחור היה היפראקטיבי מטבעו או שהוא צרך מספיק סוכר וקפאין כדי לעשות התקף לב להיפופוטם.
"אתה יודע בכלל כמה סוכר וקפאין צריך בשביל לעשות התקף לב להיפופוטם?" שאלה שינייד את איאן, שמשך בכתפיו.
"בכל מקרה," אמר דן, "אני מקווה שהבאת את דפי העבודה שלך, כי אני כבר מזמן עשיתי משלי כדורי טפו-טפו. למה אתה מסתכל עלי במבט הזה? עוד פעם קשקשו לי על הפנים?"
"אני לא מכיר אותך," אמר איאן.
דן חשף שיניים בחיוך. "בטח. אני לא החבר הכי טוב שלך.
"עשית אותי החבר הכי טוב של איאן?" קרא דן.
"האמת?" השיב לו ג'ונה. "הייתי צריך את הדמות שאיאן משחק בשביל סיבות מסוימות. ואתה תיאור מאוד מדויק של הדמות שלך, אז ככה זה."
אני הכפיל המרושע שלו."
"דניאל ואלְדֶס!" צעק המאמן הדג' מחזית האוטובוס. "יש איזו בעיה מאחור?"
דן קרץ אל איאן. "חכה תראה קטע." הוא הסתובב קדימה. "סליחה, המאמן! לא שמעתי אותך כל כך טוב. אתה יכול להגיד את זה במגאפון, בבקשה?"
המאמן הדג' פלט נהמה, כאילו רק חיכה לתירוץ לשלוף את המגאפון. הוא פתח את התפס המחבר את המגאפון לחגורתו והמשיך לחלק הנחיות, אבל עכשיו יצא לו קול של דארת ויידר. הילדים נשפכו מצחוק. המאמן ניסה שוב אבל הפעם המגאפון שלו שאג: "הפרה אומרת מווווּ!"
"אני היחיד שבאמת יכול לדמיין את דניאל עושה את זה?" תהה איאן.
"לא." השיבו כולם מלבד זה האחרון.
הילדים שאגו מצחוק והמאמן הניח את המגאפון בחבטה. "ואלדס!"
איימי החניקה צחוק. "אלוהים, דן. איך עשית את זה?"
דן שלף מברג פיליפס זעיר משרוולו. "אני ילד מיוחד."
"חבר'ה, ברצינות," התחנן איאן. "מה אני עושה כאן? לאן אנחנו נוסעים?"
הגבות של איימי התכווצו. "איאן, אתה צוחק?"
"לא! אין לי מושג -"
"אה, בטח שהוא צוחק," אמר דן. "הוא מנסה להחזיר לי על הקטע ההוא עם הקצף גילוח על הג'לי, נכון, איאן?"
"איכס!" צעקה רייגן. "אני לא הולכת לאכול ג'לי עד פעם בקרוב."
איאן בהה בו בלי להבין.
"לא, אני חושבת שהוא רציני." איימי ניסתה לאחוז בידו שוב אבל הוא משך אותה ממנה.
"מצטער," אמר. "אני לא - אני לא יכול -"
"נמאס לי!" צעק המאמן הדג' מחזית האוטובוס. "כל מי שיושב בסוף של האוטובוס זה עתה התנדב לנקות אחרי ארוחת הצהריים!"
שאר הילדים הריעו.
"כי מי רוצה לנקות אחרי ארוחת צהריים?" אמר המילטון. "אני מבין אותם לגמרי."
"באמת הפתעה," רטן דן.
אבל עיניה של איימי נותרו נעוצות באיאן, כאילו לא הצליחה להחליט אם להיעלב או לדאוג. "חטפת מכה בראש או משהו? אתה באמת לא יודע מי אנחנו?"
איאן משך בכתפיו בחוסר אונים. "יותר גרוע מזה. אני לא יודע מי אני."
"אתה איאן קברה. לוקיאנוסי מאוד מעצבן שמאוהב באחותי הגדולה." אמר דן בנימה של 'כאילו דא.'
איימי החטיפה לו מכה על הראש.
***

האוטובוס הוריד אותם מול מבנה מתפרש ורב-מפלסי מחופה טיח אדמדם. הוא נראה כמו מוזיאון שפשוט עמד שם באמצע השום-מקום. אולי זה מה שהוא: המוזיאון הלאומי של שום-מקום,
"יש דבר כזה?" תהה המילטון.
"לא." ענתה לו איימי.
חשב איאן לעצמו. רוח קרה נשבה על פני המדבר. איאן לא הקדיש תשומת לב רבה לבגדים שלגופו אבל כעת הבחין שהם ממש לא חמים מספיק: מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט, חולצה קצרה בצבע סגול ומעיל רוח שחור ודק.
"פחח." אמרו איאן, נטלי ודן ביחד. "זה לא משהו שהייתי/ שהוא היה לובש."
"אוקיי, קורס מזורז לחולה האמנזיה," אמר דן בנימת קול מלאת נכונות לעזור שיצרה את הרושם שהוא לא הולך לעזור בכלל.
"אז למה אתה מדבר בכלל?" תהתה נטלי.
"שאלת הקיום." ענה לה איאן.
 "אנחנו לומדים ב'בית-ספר קיום בטבע'," - דן עשה עם האצבעות סימן מרכאות באוויר. "וזה אומר שאנחנו 'ילדים רעים'. המשפחה שלך או בית המשפט או מי שזה לא היה החליטו שאתה עושה יותר מדי בעיות אז הם שלחו אותך לכלא המקסים הזה - סליחה, ל'פנימייה' - בבית-שחי, נוואדה, שם אתה לומד מיומנויות הישרדות מועילות כגון לרוץ חמישה-עשר קילומטר ביום בשטח שורץ קקטוסים ולקלוע כובעים מפרחי בר! וכפינוק מיוחד אנחנו יוצאים לטיולים 'חינוכיים' עם המאמן הדג', ששומר על הסדר באמצעות מחבט בייסבול. אתה מתחיל להיזכר עכשיו?"
"אני יודעת שכבר אמרנו את זה, אבל זה בית ספר מחורבן." אמרה מדיסון.
"לא." איאן העיף מבט מלא חשש בתלמידים האחרים: כעשרים נערים ונערות. איש מהם לא נראה כמו פושע קשוח, אבל הוא תהה מה עשו שגרם להם להישלח לבית-ספר לעבריינים צעירים, ומדוע הוא אחד מהם.
"זה יוכל לשמש כסחיטה מצוינת, אם אי פעם יגידו לנו." ציינה שינייד בחיוך.
דן גלגל עיניים. "אתה הולך לשחק את זה עד הסוף, מה? אוקיי, אז שלושתנו התחלנו ללמוד יחד השנה. אנחנו הכי קרובים בעולם. אתה עושה כל דבר שאני אומר לך לעשות ונותן לי את הקינוחים שלך ועושה במקומי את המטלות שלי -"
"דן!" נזפה בו איימי, מכה אותו על ראשו.
"דן!" נזפה בו איימי.
"זה היה מטריד." מלמל טד.
"בסדר, בסדר. תתעלם מהחלק האחרון. אבל אנחנו חברים. טוב, איימי ממש ממש חברה שלך, בשבועות האחרונים -"
איימי ואיאן הסמיקו שניהם.
"אז זה למה ליהקת אותם ככה? באמת?" שאלה שינייד את ג'ונה, שהנהן.
"דן, תפסיק!" פניה של איימי הסמיקו. איאן הרגיש שפניו סמוקות גם הן. נראה לו שהיה זוכר אם היה יוצא עם נערה כמו איימי.
"אבל אתה לא זוכר כלום." ציינה נטלי.
"יש לו אמנזיה או משהו," אמרה איימי. "אנחנו חייבים לספר למישהו."
דן נשף בבוז. "למי, למאמן הדג'? הוא ינסה לתקן את איאן בזבנג לראש."
"זו, נקודה טובה למדי." ציינה נטלי בחוסר רצון.
המאמן עמד בחזית הקבוצה, נבח פקודות ונשף במשרוקית שלו כדי שהתלמידים לא יעשו בעיות; אבל מדי פעם הוא העיף מבט לאחור לעבר איאן והזעיף פנים.
"מה הוא יודע?" תהה נד בקול, וכולם (מלבד ג'ונה, שכבר ידע.) משכו בכתפיהם.
"דן, איאן צריך עזרה," התעקשה איימי. "יש לו זעזוע מוח או -"
"היי, איימי." אחד הנערים האחרים התעכב לידם בזמן שהקבוצה התחילה לצעוד בכיוון המוזיאון. הנער החדש תקע את עצמו בין איאן לאיימי ודחף את דן לקרקע. "אל תדברי עם האפסים האלה. את השותפה שלי, זוכרת?"
"אידיוט." מלמלו כל בני החבורה.
לנער החדש היה שיער כהה בתספורת סופרמן, שיזוף עמוק ושיניים לבנות כל כך שהיה צריך להדביק עליהן תגית אזהרה: אין לנעוץ מבט ישיר בשיניים אלה, סכנת עיוורון. הוא לבש חולצת ספורט של קבוצת ה"דאלאס קאובויז", מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים, וחייך כאילו הוא מתת האל לעברייניות הצעירות של העולם. איאן תיעב אותו ממבט ראשון.
"איאן מקנא לאיימי!" שרה רייגן.
"לך מפה, דילן," רטנה איימי. "לא ביקשתי לעבוד איתך."
"די, אל תהיי כזאת. היום הוא יום המזל שלך!" דילן שילב את זרועו בזרועה ומשך אותה מבעד לכניסה למוזיאון. איימי העיפה מבט אחרון מעבר לכתפה כאומרת הצילו!
"ואני מבינה אותה." ציינה שינייד. "הוא נשמע כמו אידיוט."
דן קם והבריש את בגדיו. "אני שונא את הבחור הזה." הוא הושיט לאיאן זרוע, כאילו מציע שייכנסו פנימה בדילוגים. "אני דילן. אני כל כך קול שהייתי רוצה לצאת עם עצמי אבל זה לא הולך! רוצה לצאת איתי במקום זה? איזה מזל יש לך!"
"דן," אמר איאן, "אתה ממש מוזר."
"רק עכשיו שמת לב?" שאלה אותו נטלי.
"כן, אתה אומר לי את זה הרבה." דן חייך חיוך גדול. "אבל אם אתה לא זוכר אותי, אני יכול למחזר את כל הבדיחות הישנות שלי. נו, בוא כבר!"
נראה לאיאן שאם זה החבר הכי טוב שלו, החיים שלו כנראה ממש דפוקים;
"מה שנכון נכון." מלמלה נטלי. "אם הוא החבר הכי טוב שלך, החיים שלך דפוקים."
אבל הוא הלך בעקבות דן אל תוך המוזיאון.

***

הם חצו את הבניין, עוצרים פה ושם כדי שהמאמן הדג' יוכל להרצות להם עם המגאפון שלו, שלפעמים גרם לו להישמע כמו אדון סית' ולפעמים פלט הערות אקראיות כמו "החזיר אומר אוינק".
דן שלף ללא הרף ברגים, אומים ומנקי מקטרות מכיסי המעיל הצבאי שלו והרכיב אותם בכל מיני צורות, כאילו הידיים שלו חייבות להתעסק כל הזמן במשהו.
איאן היה טרוד מכדי להקדיש תשומת לב רבה לתצוגות, אבל הן עסקו בגראנד קניון ובשבט ווֹלָאפַּאי שהמוזיאון בבעלותו.
"שבט אינדיאני כלשהו." השיבה שינייד למבטים המבולבלים.
כמה מהבנות לא הפסיקו להעיף מבטים לעבר איימי ודילן ולצחקק. איאן הניח שאלה מלכות הכיתה. הן לבשו מכנסי ג'ינס וחולצות ורודות תואמות וכמויות איפור שאפשר למצוא בנשף תחפושות.
"כן." אישרה איימי. "הן מלכות הכיתה. יש לי כאלה בבית הספר."
אחת מהן אמרה: "היי, איימי, השבט שלך אחראי על המקום הזה? אם את עושה ריקוד גשם, מכניסים אותך בחינם?"
"זה לא מצחיק." ציין המילטון.
הבנות האחרות צחקו. אפילו דילן שקרא לעצמו השותף של איימי הבליע חיוך. שרוולי מעיל הסנובורד של איימי הסתירו את הידיים שלה אבל היתה לאיאן הרגשה שהן נסגרות לאגרופים.
"אבא שלי משבט צֶ'רוֹקי," אמרה. "לא וולאפאי. אבל אפשר לסלוח לך על הטעות, הרי צריך כמה תאי מוח כדי לדעת שיש הבדל, איזבל."
כל החבורה הצטמררה בשם הנערה. "זה צירוף מקרים?" שאל דן לבסוף, וג'ונה הנהן.
"ואחד מטריד." אמר איאן.
איזבל פערה עיניים בהפתעה מדומה, כך שנראתה כמו ינשופה עם חולשה לאיפור.
"תמונות רעות." מלמלה נטלי, מצטמררת.
 "אוי, מצטערת! אז אמא שלך היתה מהשבט הזה? אה, שכחתי. את לא הכרת את אמא שלך."
דן קמץ ידיו לאגרופים. הוא סבל מספיק מהסוג הזה של הקנטות כי הוא כמעט ולא זכר את הוריו.
איימי הסתערה עליה, אבל לפני שפרצה תגרה המאמן הדג' נבח: "מספיק עם זה מאחורה! תתנהגו יפה או שאני שולף את מחבט הבייסבול שלי!" הקבוצה גררה רגליים לתצוגה הבאה אבל הבנות המשיכו לכוון לעבר איימי כל מיני עקיצות קטנות.
"נחמד לחזור לשמורה?" שאלה אחת בקול מתוק.
"היא הרגע אמרה לכם שהיא לא מהשבט ההוא." ציין ג'ונה, קוטע את עצמו.
"אחי, אתה מדבר אל ספר." ציין דן.
"כולכם עשיתם את זה עד עכשיו, יו." הוא קיבל בתשובה.
"טושה."  מלמל דן.
"אבא בטח שיכור מדי לעבוד," אמרה אחרת בהשתתפות מזויפת. "בגלל זה היא נעשתה קלפטומנית."
"היא לא אמרה באוטובוס שהיא שכנעה את הסוחר להשאיל לה מכונית? מעניין." ציינה שינייד.
איימי התעלמה מהן אבל איאן היה מוכן להכניס להן אגרוף בעצמו. הוא אולי לא זכר את איימי, או אפילו מי הוא, אבל הוא ידע שהוא שונא התנהגות נבזית כזאת.
לפתע, כולם מלבד איאן ונטלי התחילו להתפקע מצחוק.
"שונא התנהגות נבזית?" מלמל דן תוך כדי צחוק.
כשכולם נרגעו, ג'ונה המשיך לקרוא.
דן תפס בזרועו. "אל תתחמם. איימי לא אוהבת שאנחנו נלחמים במקומה. וחוץ מזה, אם הבנות האלה היו מגלות את האמת על אבא שלה הן היו משתחוות בפניה וצורחות: 'אנחנו עפר לרגלייך!'"
"למה? מי זה אבא שלה?" שאלה נטלי.
"למה? מי זה אבא שלה?"
"זה היה מטריד." ציין המילטון
דן פלט צחוק של חוסר אמון. "אתה לא צוחק? אתה באמת לא זוכר שאבא של החברה שלך -"
"תשמע, הלוואי שזה לא היה ככה אבל אפילו אותה אני לא זוכר, בטח לא את אבא שלה."
"נקודה תקפה." ציין דן.
דן פלט שריקה. "מה שתגיד. אנחנו חייבים לדבר כשנחזור למעונות."
הם הגיעו לקצה אולם התצוגה. דלתות זכוכית גדולות הובילו משם למרפסת.
"בסדר, פחזניות," הכריז המאמן הדג'. "אתם עומדים לראות את הגראנד קניון. תנסו לא לשבור אותו. הגשר העילי מסוגל לשאת משקל של שבעים מטוסי סילון, אז לצימוקים כמוכם לא יקרה כלום. אם אפשר, תשתדלו לא לדחוף אחד את השני מעבר למעקה כי אז אני אצטרך למלא בלי סוף טפסים."
"כי זה מה שמעניין אותו. הטפסים." אמר נד.
"זה קצת אכזרי." המשיך אותו טד.
המאמן פתח את הדלתות וכולם יצאו החוצה. הגראנד קניון בכבודו ובעצמו נפרש מולם. מעבר לשפת הצוק התמשך גשר זכוכית בצורת פרסה, כך שהיה אפשר להלך עליו ולהסתכל ישר למטה.
"אחי," אמר דן. "זה ממש חזק."
איאן לא היה יכול אלא להסכים. על אף אובדן הזיכרון והתחושה שהוא לא שייך לשם, לא היה אפשר שלא להתרשם.
הקניון היה גדול ועמוק משניתן לתפוס בתמונות. הם נמצאו גבוה כל כך שציפורים חגו מתחת לרגליהם. מאה חמישים מטר מתחתם התפתל נהר לאורך קרקעית הקניון. גושים של ענני סערה הלכו וכיסו את השמים בזמן שהיו בתוך המוזיאון, וכעת הטילו על הצוקים צללים דמויי פרצופים זועמים. איאן השקיף למרחק ומכל העברים ראה ערוצים אדומים ואפורים שנחצבו בקרקע המדברית כאילו אֵל משוגע כלשהו חרץ בה בסכין.
"אל משוגע? מאיפה הגיעו פתאום אלים?" תהה איאן.
כאב פילח את ראשו של איאן מאחורי עיניו. אלים משוגעים... מאיפה צץ לו בראש רעיון כזה?
"בדיוק." ציין איאן.
 הוא הרגיש כאילו התקרב למשהו חשוב - משהו שהוא אמור לדעת. הוא נתקף גם תחושה ברורה שנשקפת לו סכנה.
"התרעה." מלמלה איימי.
"שזה?" שאל דן.
"התרעה היא כלי עלילתי שבו נקודה חשובה בעלילה מופיעה מוקדם וחוזרת מאוחר יותר בצורה מורחבת." השיבה שינייד.
"אתה בסדר?" שאל דן. "אתה לא הולך להקיא מעבר למעקה, נכון? כי חבל שלא הבאתי מצלמה."
איאן תפס במעקה. הוא רעד והזיע כולו אבל לא היה לזה שום קשר לגובה שבו נמצאו. הוא מצמץ, והכאב מאחורי עיניו שכך.
"אני בסדר," הצליח לומר. "סתם כאב ראש."
"אתה בטוח לגבי זה?" תהה המילטון. "זה נשמע רע."
רעם הרעים מעליהם. רוח צוננת כמעט הפילה אותו.
"זה לא נראה לי בטוח." דן צמצם עיניים לעבר העננים. "הסערה ממש מעלינו, אבל מסביב שמים בהירים לגמרי. מוזר, לא?"
איאן הרים את מבטו וראה שדן דייק בתיאור. מעגל כהה של עננים התמקם מעל הגשר, אבל השמים מכל העברים היו בהירים לחלוטין. לאיאן היתה הרגשה מאוד לא טובה בקשר לזה.
"גם לי לא." אמרו כולם  (מינוס ג'ונה, שעדיין קרא.)
"בסדר, פחזניות!" צעק המאמן הדג'. "ייתכן שנצטרך לקצר את הטיול, אז קדימה, לעבודה! ותזכרו, כותבים תשובות מלאות!"
ענני הסערה רעמו וראשו של איאן התחיל לכאוב שוב. בלי לדעת מדוע, הוא הכניס יד לכיס מכנסי הג'ינס שלו ושלף מטבע - עיגול זהב בגודל מטבע חצי דולר, אבל עבה ומחוספס יותר. על צד אחד שלו היה מוטבע ציור של גרזן קרב. על הצד האחר פרצוף של אדם כלשהו שראשו עטור זר דפנה. הכיתוב על המטבע נראה כמו "יוליוס".
"דינר- מטבע רומי." אמר טד.
"רגע, זה זהב אמיתי?" שאל דן. "איזה דברים אתה מסתיר ממני!"
איאן החזיר את המטבע לכיס ותהה איך הגיע לרשותו ומדוע הוא מרגיש שיזדקק לו בקרוב.
"זה שום דבר," אמר. "סתם מטבע."
דן משך בכתפיו. ייתכן שמוחו חייב להימצא תמיד בתנועה, כמו ידיו.
איימי הנהנה לספר. "לחלוטין."
"בוא," אמר. "נראה אם תעז לירוק מעבר למעקה."

***

הם לא התאמצו במיוחד עם דפי העבודה. קודם כול, הסערה והתחושות הסותרות בתוכו הסיחו את דעתו של איאן. וחוץ מזה, לא היה לו מושג איך לנקוב בשם "שלושה סוגים של שכבות סלעי משקע" או לתאר "שתי דוגמאות של סחף."
"היה לי מבחן על זה לא מזמן." ציינה איימי. "זה ממש קל."
דן לא ממש עזר. הוא היה עסוק מדי בבניית הליקופטר ממנקי מקטרות.
"תראה את זה." הוא שיגר את ההליקופטר. איאן חשב שהוא יצלול אבל הלהבים העשויים מנקי מקטרות ממש הסתובבו. ההליקופטר הקטן הצליח לצלוח את מחצית הדרך לרוחב הקניון לפני שאיבד גובה וצלל במעגלים אל התהום.
"זה מגניב." אמרה מדיסון לאחותה, שהסכימה איתה.
"איך עשית את זה?" שאל איאן.
דן משך בכתפיו. "היה יוצא יותר שווה אם היו לי כמה גומיות."
"ברצינות," אמר איאן, "אנחנו באמת חברים?"
"עד כמה שידוע לי."
"שזה לא הרבה." סיננה נטלי בדן.
"אתה בטוח? מה קרה ביום הראשון שנפגשנו? על מה דיברנו?"
"זה היה..." המצח של דן התקמט. "אני לא זוכר בדיוק. יש לי הפרעת קשב, אחי. אתה לא יכול לצפות ממני לזכור פרטים."
"אבל אני לא זוכר אותך בכלל. אני לא זוכר אף אחד כאן. מה אם -"
"מה אם אתה צודק וכל השאר טועים?" שאל דן. "אתה חושב שפשוט הופעת כאן הבוקר ולכולנו יש זיכרונות מזויפים ממך?"
"זו התאוריה." אמר נד.
 קול קטן באחורי ראשו של איאן אמר, כן, זה בדיוק מה שאני חושב.
אבל זה נשמע מטורף לגמרי. כולם התייחסו לנוכחותו כאן כמובנת מאליה. כולם התנהגו כאילו הוא חלק נורמלי לגמרי מהכיתה - מלבד המאמן הדג'.
"ושוב." אמרה שינייד. "מה הוא יודע?"
"יותר מאיתנו, זה בטוח." אמר דן.
"זה לא מאוד קשה. לדעת יותר ממך." אמרה נטלי.
"קח את דפי העבודה." איאן הושיט לדן את הגיליון. "אני כבר חוזר."
לפני שדן הספיק למחות, איאן חצה את הגשר.
הקבוצה שלהם היתה היחידה במקום. אולי השעה היתה מוקדמת מדי לתיירים, ואולי מזג האוויר המשונה הבריח את כולם. הילדים מ"בית-ספר קיום בטבע" התפזרו בזוגות על פני הגשר. רובם סתם עשו צחוקים או דיברו. כמה חבר'ה זרקו מטבעות מעבר למעקה. במרחק כחמישה-עשר מטר משם, איימי ניסתה למלא את דפי העבודה שלה, אבל השותף האידיוט שלה דילן לא הפסיק להתחיל איתה, להניח יד על הכתף שלה ולשלוח אליה חיוכים מסנוורים. היא לא הפסיקה לדחוף אותו מעליה, וכשראתה את איאן שלחה אליו מבט של תחנוק את הדביל הזה בשבילי.
"איאן? עוזר? מרצונו החופשי? זה יותר מטופש מהקטע על שונא התנהגות מרושעות." אמר דן, צוחק. כל השאר, (מלבד נטלי ואיאן) הצטרפו אליו.
איאן סימן לה שתחזיק מעמד. הוא ניגש אל המאמן הדג', שעמד שעון על מחבט הבייסבול שלו ובחן את ענני הסערה.
"אתה עשית את זה?" שאל אותו המאמן.
איאן נסוג צעד לאחור. "עשיתי את מה?" זה נשמע כאילו המאמן שאל אותו אם יצר את ענני הסערה.
המאמן הדג' נעץ בו מבט זועם ועיניו הקטנות נצצו תחת שולי הכובע שלו. "אל תשחק איתי משחקים, ילד. מה אתה עושה כאן ולמה אתה דופק לי את העבודה?"
"להשגיח על חבורת תלמידי בית ספר?" תהתה רייגן. "איך איאן דפק אותה?"
"אתה מתכוון... שאתה לא מכיר אותי?" שאל איאן. "אני לא אחד התלמידים שלך?"
הדג' פלט נחרה. "בחיים לא ראיתי אותך לפני היום."
איאן נשטף הקלה כזאת שכמעט פרץ בבכי.
"פחח." קל נשמע מאזורם של הקבראים.
לפחות הוא לא מטורף. הוא באמת נמצא במקום הלא-נכון. "תראה, אדוני, אני לא יודע איך הגעתי לכאן. פשוט התעוררתי באוטובוס. אני רק יודע שאני לא אמור להיות כאן."
"התחושות בטן מעצבנות אותי." אמר נד. "איך הוא יודע שהוא לא אמור להיות שם?"
"בזה אתה צודק." קולו הזועף של הדג' נחלש למלמול, כאילו חולק סוד עם איאן. "יש לך שליטה רצינית בערפול,
"שזה?" שאלה רייגן את שלישית סטרלינג ואיימי, שמשכו בכתפיהם בתשובה.
 ילד, אם אתה מצליח לגרום לכל האנשים האלה לחשוב שהם מכירים אותך; אבל עלי אתה לא יכול לעבוד. כבר ימים שלמים שאני מריח מפלצות. ידעתי שמישהו הסתנן אלינו, אבל אתה לא מריח כמו מפלצת. אתה מריח כמו חצוי. אז אני רוצה לדעת - מי אתה ומאיפה הגעת?"
"חצויים? מפלצות? שינייד, את חושבת מה שאני חושבת?" שאלה אותה איימי. שינייד הנהנה.
"אכפת לכן לחלוק את זה עם טיפשים כמונו?" שאל דן.
"לא." השיבה לו אחותו. "אני בטוחה שיגלו לכם אחר כך."
מרבית דבריו של המאמן לא נשמעו הגיוניים, אבל איאן החליט לענות בכנות. "אני לא יודע מי אני. אין לי שום זיכרונות. אתה חייב לעזור לי."
המאמן הדג' בחן את פניו כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיו של איאן.
"נפלא," רטן. "אתה דובר אמת."
"מסיבה שעדיין לא ברורה לנו. כן הוא." אמר דן.
"ברור! ומה זה כל מה שאמרת על מפלצות ועל חצויים? אלה מילות צופן או משהו?"
העיניים של הדג' הצטמצמו. חלק מאיאן תהה אם האיש פשוט משוגע. אבל החלק האחר ידע שלא.
"ואיך זה קרה?" תהה המילטון לחלל האוויר.
"תשמע, ילד," אמר הדג'. "אני לא יודע מי אתה. אני רק יודע מה אתה, ואתה מביא איתך רק צרות. עכשיו אני צריך להגן על שלושה מכם במקום על שניים. אתה החבילה המיוחדת? זה העניין?"
"זה נשמע יותר ויותר מוזר עכשיו." ציינה רייגן.
"על מה אתה מדבר?"
הדג' העיף מבט בענני הסערה. הם הלכו והתעבו, הלכו וכהו, וריחפו ממש מעל הגשר.
"הבוקר," אמר הדג', "קיבלתי הודעה מהמחנה.
"הוא מתנהג כאילו איאן יודע על מה הוא מדבר." היא המשיכה.
אמרו שצוות חילוץ נמצא בדרכו לכאן. הם באים לאסוף חבילה מיוחדת, אבל סירבו למסור לי פרטים. חשבתי לעצמי, אין בעיה. השניים שאני משגיח עליהם די חזקים ומבוגרים מהרגיל. אני יודע שעוקבים אחריהם. אני יכול להריח מפלצת בקבוצה. תיארתי לעצמי שבגלל זה המחנה נלחץ פתאום ורוצה לאסוף אותם. אבל אז אתה מופיע כאן משום מקום. אז מה, אתה החבילה המיוחדת?"
הכאב מאחורי עיניו של איאן החמיר עוד יותר. חצויים. מחנה. מפלצות. עדיין לא היה לו מושג על מה המאמן מדבר, אבל המילים פילחו לו את הראש - כאילו המוח שלו מנסה להגיע למידע שאמור להיות שם אבל לא נמצא.
"אז יש לו ידע, אבל לא זיכרונות לתמוך בו." ציין טד.
הוא כשל, והמאמן הדג' תפס אותו. יחסית לבחור נמוך היו למאמן זרועות פלדה. "זהירות, פחזנית. אתה אומר שאתה לא זוכר שום דבר, מה? אין בעיה. אני פשוט אצטרך לפקוח עין גם עליך עד שהצוות יגיע לכאן. ניתן למנהל לברר מה קורה."
"איזה מנהל?" שאל איאן. "איזה מחנה?"
"זה יהיה נחמד לדעת." אמר איאן.
"פשוט תחזיק מעמד. התגבורת אמורה להגיע בקרוב. בוא נקווה ששום דבר לא יקרה לפני -"
ברק הבזיק מעליהם. הרוח התחזקה בבת אחת. דפי עבודה התעופפו אל מעמקי הגראנד קניון והגשר כולו נרעד.
"זה, הייתי יכול להניח." אמר דן.
איימי הנהנה. "חייב להיות."
הילדים צרחו, מעדו ונאחזו במעקה.
"הייתי חייב לפתוח את הפה הגדול שלי," רטן הדג'. הוא שאג אל תוך המגאפון שלו: "כולם להיכנס פנימה! הפרה אומרת מווו! כולם לרדת מהגשר!"
"חשבתי שאמרת שהדבר הזה יציב!" צעק איאן מעל רעש הרוח.
"בנסיבות רגילות כן," אישר הדג', "אבל אלה לא נסיבות רגילות. בוא כבר!"
"זה היה ממש מוזר." אמרה נטלי.
"מוסכם." ענו לה ההולטים, דו, אחיה, נד וטד.
שינייד, איימי וג'ונה החליפו מבטים מרושעים.
המילטון שלף את הטלפון שלו, והקליד הודעה.
שינייד הציצה מעבר לכתפו, וראתה את הכיתוב. "שלב א הושלם."
שניה לאחר שהמילטון לחץ על כפתור השליחה, הטלפון של ג'ונה צפצף. "כנראה משהו מהסוכן שלי." הוא אמר, מקליד משהו בתגובה, בערך באותו זמן שהטלפון של המילטון צפצף שנית. הוא בדק את ההודעה, וסגר את המכשיר.