אסון!

קולין לא ראה.
הוא פנה לכיוון סנטרל פארק, מיואש לגמרי מיום עבודה שלא הסתדר כמו שציפה וחיפש במבטו מונית פנויה. העצים שסביבו נעו ברוח הקלה שנשבה באותו היום ועלים ירוקים נפלו על ראשו. הוא תפס אחד מהם בידו ומעך אותו עד שהיה עיסה ירוקה. כתם ירוק בהיר התפשט על חזית חולצתו כשהרוח העיפה את העיסה מידו, הישר אל החולצה הלבנה. קולין קילל בשטף ופתח בהליכה חפוזה לכיוון תחנת האוטובוס שמשמאלו. רוכב אופניים ממהר כמעט נתקע בו והתנצל בשטף במבטאו הזר כאשר קולין נעץ בו מבט מצמית."מטומטמים יש בכל מקום" מלמל קולין לעצמו ושלף עיתון מקופסת הקרטון הפתוחה שחיכתה לצד הדרך.
הוא המשיך בדרכו לכיוון התחנה שזכר מביקורו הקודם, או אולי היה זה עוד אחד לפניו. "העיר לא עושה לך טוב, קולין" מלמל כשחלף על פני שתי נשים זקנות שגררו שתי עגלות תאומים ובהן רק שלושה תינוקות. העיתון רשרש בידו כשנתקע בסדק שבמדרכה ונפל על הקרקע. היום הזה לא הולך להשתפר, חשב קולין בהכנעה כאשר הרים את עצמו לעמידה שפופה ושפשף את חולצתו מכוסת האבק. עד כה קולין כמעט נדרס שלוש פעמים תמימות, עבר שתי שטיפות מוח מאישתו שניסתה, ללא הועיל, לצוות עליו לחזור הביתה, וכמעט איבד את עבודתו כאשר מנהלו עבר במקרה בזמן הפסקת הצהריים מול מחשבו וראה את התמונות שהיו פתוחות עליו. קולין היה נסער. אין זו הייתה אשמתו שתמונות אלה היו פתוחות במחשבו, ובכלל אילו רצה לראות תמונות כאלה היה עושה זאת בזמן שירצה ובמקום שירצה ותודה רבה לאדון מנהל ותודה מקרב לב לאישה.
הרוח החלה להתחזק וקולין הרגיש את הלחות במקום שהעלה יצר כתם בחולצתו. הוא קרע עמוד מהעיתון והתכונן להפטר מהכתם המעצבן, כאשר עיניו צדו את התאריך. "הו בשם אלוהים!" הוא קרא ורץ במורד השביל, כאשר הוא חובט ומקלל את דרכו בתוך זרם האנשים שנהר, למרבה תסכולו, לכיוון הנגדי. אני לא הולך להספיק, הוא חשב בתסכול הולך וגובר בעודו דוחף אנשים ללא היכר. אישה אחת פלטה צרחה דקה כאשר דחף אותה הישר אל הכביש. היא הביטה בו במבט נעלב וסיננה משהו לאישה שעמדה לידה. גבר מוצק הניף לעברו אצבע משולשת כשהתנגש בו מבלי משים. קולין מלמל משהו בלתי מובן ופתח בריצה מהירה, כאשר הרחוב התרוקן כאילו מישהו פתח את הפקק. הוא הגיע שניה לפני שדלתות המוזיאון הישן נסגרו ופלט את האוויר שלא ידע שעצר. הוא הספיק. הוא הצליח. או, שאולי הוא לא?
גרם מדרגות לולייני ארוך ואפלולי התפתל במסדרון הצר, וסופו לא נראה לעין. הוא מילא מחדש את ריאותיו ושאט במעלה המדרגות. כאשר הגיע לקצה היה מעט חסר נשימה, אך מסופק.
הוא סקר את החדר שסביבו. דלת עץ ענקית, בגובה משוער של שני מטרים תפסה את מירב הקיר הימני שבחדר ועליה גילופי עץ עדינים של גפן מטפס. במרכזו של החדר עמד שולחן גדול שרגליו עשויות מתכת וסביבו שבעה כיסאות עץ מצועצעים ומבריקים. על השולחן עמד פורטרט גדול של איש שקולין לא הכיר, אך שיער שהיה חשוב בתקופה מסויימת, לאנשים מסויימים, בדת מסויימת. מלבד התמונה החדר לא היה מקושט בשום צורה והגילופים על הכיסאות והדלת נראו בניגוד מושלם לקירות החלקים ונטולי הצבע.
הדלת הגדולה נפתחה בחריקה ולחדר נכנסו חמישה גברים בחליפה שחורה זהה. הם פטפטו זה עם זה ונעצרו כשראו את קולין. "ראית את זה?" שאל הקרוב ביותר לקולין, נרגש. קולין מצמץ בחוסר הבנה. שלושה מתוכם נאנחו. "רק אתה מספיק אטום כדי לפספס כזה דבר" אמר אחד מהם, נשען בעצלתיים על משקוף הדלת. קולין החוויר. הוא פספס את זה. הוא לא יכול לפספס את זה. הוא חיכה לזה כל כך הרבה זמן. הוא כל כך מטומטם- איך יכול להיות שהוא לא ראה?
אחד מהצעירים שבחבורה נעמד מאחורי קולין ושם יד על כתפו. העולם רעד ואז החשיך ואז קולין נפל.