מוות

שם הפיקצר: מוות 

תקציר: "דמעות עיטרו את שיערה הבהיר של מרי. היא גססה, ומילותיה האחרונות היו מלמולים חסרי פשר. לפתע היא צנחה, מתה, בזרועותיו של אחיה."  

ז'אנר: דרמה

פאנדום: הארי פוטר 

שיפ : מרי / ג'רלרד- מרומז

דירוג: pg

שם הכותבת: דממה

 הערות: אני יודעת שסנייפ המציא את קללת הסקטמוספרה, ויכול להיות שוולדמורט לא יודע עליה, אבל יותר התאים לי לסיפור שהוא יידע עליה. 

קריאה מהנה! 

מרי היישירה מבט אל הלורד וולדמורט. הוא חייך אליה חיוך קר, שנמתח על פני פניו הלבנות והנחשיות, אך לא הגיע לעיניו האדומות. הוא ליטף באצבע ארוכה, דקה ועכבישית את שרביטו. מרי הביטה בפניו האכזריות, תוהה איך בן-אדם אחד יכול להכיל בתוכו כל כך הרבה רוע.

"מרי..." הוא לחש באופן נחשי כמעט, מאריך את שמה עוד ועוד. "הגיע זמנך, פרח בודד, להיקטף מן העולם..." הוא הביט בה בעיניים אדומות, צמאות דם.

"נו, למה אתה מחכה?" היא לא נשמעה מפוחדת, למרות שקמצוץ של פחד, מהול ברגש נוסף, השתכן בקרביה. היא נשמעה רק לועגת, וזה היה טוב. היא לא רצתה לחשוף את חולשותיה בפני הלורד וולדמורט.

" את שואלת אותי למה אני מחכה, מרי?" אמר בעצלתיים, מניע את שרביטו מצד לצד, בתנועות איטיות שגרמו למרי לרצות לתלוש את שיערותיה. "כן, וולדמורט." היא עפעפה בריסיה כמחקה אותו, מדברת לאט. היא יכלה לראות את הזעם מתבצר בתוך עיניו, אבל זה לא היה מספיק. " אתה מפחד?" שאלה אותו. הזעם בעיניו התגבר, למרות ששמר על נימת-קול זהה. " אני, שחקרתי את גבולות הקסם, והעמקתי לתוך בריכות אפלות שרגל יצור תבוני מעולם לא נגעה בהם, את שואלת אותי אם אני מפחד?" מרי גלגלה את עיניה והתבוננה בעיניו. הזעם התגבר והתגבר, אך הוא עדיין לא היה מספיק חזק... תיכף, עוד שנייה.. " למה אתה חוזר על כל שאלה שלי בשאלה?" שאלה מרי, צופה בתגובותיו. לשברירי שנייה תווי פניו התעבו בכעס, אך מייד חזרו לעצמם.

" קרושיו!" הוא הניף את שרביטו, ומרי הרגישה כאילו כל סנטימטר בגופה נדקר בידי מאות סכינים מלובנות, והכאב המשיך, והמשיך, והמשיך, ועזר למרי למקד את מחשבותיה. היא הציבה חומות הגנה מול מוחה, וחשבה על כל האנשים שירדו למחתרת.

ג'רלרד... עיניו הירוקות המקסימות, שפתיו הרכות, שיערו השחור, כמה שאהבה ללפף בו את ידיה, להעמיק לתוכו... היא לעולם לא תפגוש אותו יותר, זה ברור... אחיה התאום, עיניו הזהות לעיניה שלה, שיערו הדומה לשלה, אופיו הנוח, גם אותו היא לא תפגוש יותר?  חברתה הטובה, סקרלט, צחוקה המתגלגל, עיניה הצוחקות-תמיד, שיערה הקצר, היא לא תפגוש אף אחד מיקיריה לפני מותה?

הכאב הפסיק באותה פתאומיות שהחל. היא מצאה את עצמה כורעת על הרצפה, והתרוממה מייד.  "אמרו לי שאת מוכשרת בדו-קרב, מרי... זה נכון?" הוא הביט בה כמצפה לתשובה, ראשו נוטה, כמו ילד שתוהה מה יקרה אם ימשיך.

מרי לא ענתה לו.

"נו, נו, מרי, את צריכה לדעת לציית... אימפריו!"  

מרי שמעה שני קלות בתחתית ראשה.

תעני, תעני, תגידי כן, רק תעני, תעני,את צריכה לענות, תעני עכשיו...

אני לא עונה! הקול הזה היה חזק יותר.

"אני לא עונה!" פלטה מרי. היא הביטה בזעם מתגבר בעיניו של וולדמורט. היא חייכה אליו חיוך מלא-לעג. "קרושיו!" הכאב שוב הכה בה, דוקר כאלפי סכינים מלובנות. היא לא בכתה, היא לא יכלה להרשות לעצמה לבכות. " קרושיו! קרושיו!" הכאב התעצם עוד ועוד, כמו אש בקרביים, אש ששורפת בכל חלקי הגוף.

"סקטמוספרה*!"

דם כיסה את גופה של מרי.פצע גדול נפער בירכה השמאלית,מדמם באופן נוראי. "להתראות,מרי. או שלא?" הוא צחק צחוק קר.

הוא נעלם.

מרי גססה, והדמעות זלגו במורד שיערה.

***

גבר נקש על דלת הבית. לא נשמעה כל תגובה. הוא נקש חזק יותר, מביט ימינה ושמאלה, מוודא שאין אף-אחד שיכול לראות אותו. "מרי!" לחש . דקה לאחר מכן הוא בז למחשבה שאחותו תשמע את הלחישה אם את נקישותיו על הדלת היא איננה שומעת.  

"אלוהומרה!" לחש הגבר, לאחר שנואש מהדפיקות על הדלת. הדלת נפתחה והגבר נכנס.

הסלון הקטן היה מואר וחמים, אח דלקה שם, מפצפצת בעליזות. ספל קפה הונח על שולחן קטן, לצד עיתון "הנביא היומי" . דמותם של אוכלי-מוות מבוקשים נשענו על מסגרות התמונות בשעמום, אומרים דברי-לעג מדי-פעם.

בחשש גובר, הגבר עלה במדרגות. גם הקומה השנייה הייתה נטושה. חדר שינה קטן, ריק, היה שם. הוא נראה כאילו מישהו השתמש בו לפני זמן קצר. חששו התגבר. הגבר עלה עוד קומה, לעליית הגג. שם, הוא ראה את אחותו. אלא שהיא הייתה מכוסת דם, וגוססת.

הגבר רץ אל האישה . הוא אחז אותה בזרועותיו החסונות, מחבק חזק, כשראה שאין מה לעשות- היא תמות בכל מקרה. ,וולד-מו-מור-ט, איה פ-פ-פה..." היא מלמלה.

דמעות עיטרו את שיערה הבהיר של מרי. היא גססה, ומילותיה האחרונות היו מלמולים חסרי פשר. לפתע היא צנחה, מתה, בזרועותיו של אחיה.