הכל התחיל ממכתב

"נוויל לונגבוטום, האם תקח את חנה אבוט כאשתך?" שאל הכהן

"כן." אמר נוויל

"וחנה אבוט,האם את תקחי את נוויל כבעלך?" שאל הכהן

"כן." אמרה חנה

"כעת אני מכריז עליכם כעל בעל ומכשפה" אמר הרב.

כשהגיע חלק הריקודים נוויל ניגש לאישה בלונדינית עם עיניים כחולות,שעמדה במרפסת ונאנחה.

"לונה, למה את לא רוקדת? זו החתונה שלי." שאל אותה נוויל

עיניה הכחולות של לונה נצנצו באור הירח.

"לונה, אני מצטער שבגדתי בך עם חנה, אבל אני עדיין מחבב אותך." אמר נוויל.

לונה התרחקה ממנו והתקדמה לעבר היציאה.

נוויל לא אמר דבר, הוא הבין שהוא עשה טעות חמורה. הוא רק הביט בה יוצאת משם והולכת.

לונה חשבה עם מי לדבר על זה.

לא אביה, הוא נמצא בקבר.
לא אחד מחבריה, הם בחתונה של נוויל.
אז נשאר רק אדם אחד:
רולף סלמנדרה.

היא שלחה לו ינשוף ואיתו מכתב:
היי רולף. רציתי לדעת מה שלומך.
שלי לא טוב.
נוויל התחתן עם חנה.
אני ממש מתגעגעת אליך. אתה היית היחידי שבאמת הקשיב לי אחרי מות אבי.
ממני לונה.
 
אחרי שעה היא קיבלה ינשוף ואיתו מכתב מרולף:
היי לונה.
אני מצטער על  מה שקרה.
גם לי היה יום רע.
אמא שלי נפטרה. 
היא חלתה בסרטן מכושף כבר שנה ואז הודיעו לי על מותה.
אני מתגעגע אליה כמו שאני מתגעגע אליך.
ממני, רולף סלמנדרה.

לונה קראה את המכתב והשיבה לו:
היי רולף.
מצטערת על אמא שלך. 
אני יודעת איך זה לאבד קרוב משפחה.
ממני לונה.