מכתבים מחיים אחרים

לפני שתקראו את הפרק, עלי לכתוב משהו קטן.

אני באמת מצטערת שנאלצתי להרוג את הרמיוני. היא הדמות האהובה עלי, וגם אני, כמו רוז, בוכה על אובדנה. אני באמת מצטערת. זה היה הכרחי.

אוהבת,

לונה

שם הפאנפיק: מכתבים מחיים אחרים

ז'אנר: מכתבים, מתח, מסתורין

פאנדום: הארי פוטר

דירוג: בעיקרון PG, יכול להיות שיהיו פרקי pg13. אם כן, אודיע לפני תחילת הפרק.

וויתור זכויות: הרווח היחיד שאני מבקשת להפיק מהפאנפיק הוא ההנאה, שלי ושל הקוראים. כל הזכויות על הדמויות ועל העולם שמורות לג'יי קיי רולינג.

קריאה מהנה!

אני יושבת בחדר הנחיצות, מחכה לכל השאר האנשים שיגיעו. אנחנו עומדים להתחיל פה משהו מיוחד, משהו סודי. משהו שאולי יעזור לי להבין למה אני יתומה מאם מאז גיל 12.

הוגו נכנס, יחד עם לילי. אני מצטערת שנאלצתי להעמיס זאת עליהם, אני יודעת שאם לא הייתי עושה זאת, שניהם היו כועסים עלי.

אלבוס, ג'יימס ואיזבל מגיעים גם הם. איזבל ואלבוס נהיו זוג לאחרונה, וקשה למצוא אותם שלא ביחד. למרות שאני לא לגמרי בוטחת בה, נאלצתי להזמין את איזבל להצטרף. טוב שלפני שנפטרה, אמא לימדה אותי את הלחש בו השתמשה כדי להבין מיהו הבוגד שהסגיר את צבא דמבלדור.

דומיניק מגיעה גם היא. אנחנו מחכים רק לחמישה נוספים.

והנה הם - דודי ודודתי, אבי, הפרופסור לונגבוטום והפרופסור לאבגוד. כולם מגיעים דרך דלת הכניסה הראשית לחדר, כך שאני מניחה שמקגונגל אישרה להם את הכניסה לבית הספר.

דודתי ג'יני ניגשת אלי ומלטפת את ראשי בידה. היא יודעת כמה זה קשה, לאבד מישהו קרוב.

"שבו, בבקשה," אני אומרת. קולי רועד. ג'יני מתיישבת לצידי, ומחייכת אלי חיוך עצוב. מאז שאמי נפטרה, ג'יני היא האדם הקרוב אלי ביותר.

הארי מגיע, ומתיישב בצדי השני. בזמן האחרון, אני מרגישה שהוא וג'יני הופכים להיות ההורים שלי. אני מבלה בביתם בחופשות יותר משאני מבלה בבית שלנו. ג'יני אומרת שזה קורה מפני שקשה לי להתמודד עם הזכרונות. אני מסכימה איתה, אך יודעת שהזיכרונות אינם הכל.

אבא שלי, הוא הסיבה הנוספת.

מאז שאמא נפטרה, אבי הפך לאדם עצוב. היחיד שמסוגל לעודד אותו הוא הוגו. כשאני חוזרת כיום הביתה, לאחר שנה עמוסה בלימודים, ומצפה לחיבוק חם ולחיוך אוהב, אני מקבלת ברכת שלום קצרה, ופרצוף זועף ועצוב.

אני נשענת על הארי. גם הוא, כמו אשתו, מלטף את ראשי.

לאט לאט כולם מתיישבים.

"אני - ביקשתי מכם להיות כאן היום, כדי שאוכל לדעת אם יש משהו שאיני יודעת לגבי מותה של הרמיוני גריינג'ר." אני נשברת באמצע המשפט, ומתחילה לבכות. הארי מניח סביבי את זרועו. כשאני מביטה בו, אני רואה שגם בעיניו נוצצות דמעות. אמי הייתה חברתו הטובה ביותר.

"כולכם יודעים מה אנחנו עושים פה," אני אומרת בשקט. לא קשה לשמוע אותי, משום שכולם יושבים בדממה מוחלטת.

"ביקשתי מכולכם להביא מכתבים שהרמיוני כתבה לכם." איני מסוגלת לקרוא לה 'אמא'. הארי מבין זאת, ומהדק את זרועו.

ג'יני היא הראשונה להבין מה אני מבקשת. היא קמה, ניגשת לשולחן הארוך שעומד באמצע החדר, ומוציאה צרור מכתבים. הם נפרשים על השולחן.

לאט לאט גם האחרים ניגשים. הארי, אבי, הפרופסור לאבגוד והפרופסור לונגבוטום ממהרים כולם לקום. מעט אחר כך, ניגשים לשולחן גם ילדים אחדים - הוגו, אלבוס, ג'יימס, לילי ודומיניק מניחים גם הם משהו כל אחד. היחידה שנשארת לשבת מלבדי היא איזבל.

איזבל ניגשת אלי. ג'יני והארי עדיין עומדים ליד השולחן, והיא מתיישבת לצידי ותופסת את ידי בחוזקה. אני רואה אהדה בעיניה.

זה מפתיע אותי. מעולם לא היינו קרובות, למרות שאנו לומדות יחד כבר ארבע שנים. לפתע אני נזכרת, שגם איזבל איבדה את אמה.

כעת אני יודעת שאוכל לסמוך עליה, שהיא לא תגלה לאיש דבר ממה שקורה בחדר. אני יודעת שאיזבל תהיה לי חברה אמיתית.

בהדרגה, נסוגים כל העומדים לצד השולחן. איזבל קמה ומחייכת אלי בעצב, ולהפתעתי, במקום לחזור ולשבת לצד אלבוס, מתיישבת לרגלי הכיסא שלי. ידי עדיין בתוך ידה, וזה מנחם אותי.

הארי מחזיר את ידו אל כתפי.

"מה את מתכוונת לעשות עם המכתבים, רוזי?" שואל ג'יימס. קולו, קול תלמיד שנה שביעית, עמוק משזכרתי.

"אני מתכוונת לקרוא אותם," אני עונה. "אחד אחד, בנוכחות כולנו, ולראות אם הרמיוני כתבה משהו בנוגע לתעלומת מותה."

אני משתחררת מאחיזתם של הארי ואיזבל, וניגשת לשולחן.

עשרות מכתבים פרושים שם, מכל מיני שנים. חלקם מוכתמים בדמעות, וחלקם חסרי נמען.

אני בוחרת את אחת המעטפות, ויודעת שג'יני הביאה אותה. איש מלבד דודתי לא היה מחזיר את המכתב למעטפה.

אני מוציאה את הקלף מתוך המעטפה, ומתחילה לקרוא.

		הפרק הבא