מיומנו של...

*ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג*

נוויל לונגבוטום

היומן של נוויל, 29 ביולי, 1990

מר לונגבוטום היקר,

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלך ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל

סגנית המנהל

כבר חשבתי שזה לא יגיע.

פיסת הקלף הבודדה הזו גרמה לי להיות מאושר.

עוד באותו יום, סבתא ואני נסענו לבקר את אמא ואבא בקדוש מנגו.

"אז מתברר, אמא, שכן התקבלתי להוגוורטס. בהתחלה חשבתי שמישהו עובד עליי, אבל זה אמיתי. סבתא יותר מאושרת מתמיד. אני רק מקווה שלא ימיינו אותי לסלית'רין."

כבר התרגלתי לדבר אל אמא ואבא שלי, למרות שהם לא מבינים כלום, ואני בספק אם הם בכלל זוכרים אותי. אבל היו הם אנשים דגולים, ככה כולם אומרים.

היומן של נוויל, 1 בספטמבר, 1990

איש גדול, שמעתי ששמו האגריד, מוביל אותנו לאגם הגדול. כמובן ששמעתי הכל אודות הוגוורטס, רק שאני לא תמיד זוכר דברים, אבל תמיד הייתי כזה, אחד שנזכר רק ברגעים המשמעותיים.

כשאנחנו נכנסים לטירה, מקבלת אותנו אישה חמורת סבר, ומסבירה לנו על טקס המיון. הצלחתי לקלוט רק משפטים בודדים מדבריה; לא דברים שלא ידעתי כבר, כמובן.

אחרי שהיא גומרת לדבר, היא פותחת את הדלת של האולם הגדול. שמעתי על המקום הזה, אבל מעולם לא תיארתי לעצמי את הגודל העצום שלו, את האווירה הטובה שלו, ואת החמימות הבלתי מוסברת.

כל התלמידים מוחאים לנו כפיים. עד מהרה מצנפת המיון מסיימת את שירה, ומתחילים לקרוא בשמות הילדים.

"לונגבוטום, נוויל!" קוראת הפרופסור מקגונגל.

אני צועד, רועד, אל השרפרף הרעוע. פרופסור מקגונגל מניחה את המצנפת על ראשי, ופתאום הכל שחור.

"הממ... בחירה לא קלה... לא קלה בכלל... אני רואה הרבה טוב לב, ומצד שני גם אומץ... אבל, איפה לשים אותך?" לחשה מצנפת המיון לאוזני. לא ידעתי אם אני אמור להגיב, אז פשוט שתקתי. "לא אכפת לך? המ? טוב, אני חושבת שיהיה לך טוב בגריפינדור !

הרגשתי כאילו אני צף.