עשן שחור

שם הפאנפיק : עשן שחור

 שם הפרק: מחברת הרישום 

תקציר :״ שיערו הזהוב הגיע עד כתפיו והיה אסוף בזנב סוס שנמשך לאחור. פניו היו תערובת מושלמת של סלאביות עוצמתית וחושניות אלגנטית ורכה; עינים כחולות ערפיליות ועצמות לחיים שנראו כאילו לוטשו במחרטתו של לטש יהלומים מיומן. הוא היה נאה, נאה מידי.״ 

שיפ: איוואן / אמה - שיפ ראשי, שיפים נוספים יתווספו בהמשך. 

פאנדום: מקורי, נשאבת השראה מ״בת העשן והעצם״ של לייני טיילור. 

דירוג : pg13 ובחלק מהפרקים R (תהיה אזהרה לפני פרקים אלו.) 

כותבת : life 

הערות: מקווה שתאהבו את הפיק, למרות שהוא לא קשור להארי פוטר! קריאה מהנה! 

 אזהרה: פרק זה מדורג R  

המהות ה״ינוארית״ של בוקר זה התחבבה על אמה כשצעדה על אבני הריצוף המכוסות שלג, בדרכה לאוניברסיטה שלה. עוד היה חושך בחוץ, שכן בחורף בעיר צפונית זו, השמש עלתה בשעה מאוחרת למדי . הסמטאות החשוכות היו מכוסות שלג זוהר, מרהיב ביופיו. השלג היורד והשעה המוקדמת נתנו לעיר מעיין אור נוגה, שהציף את הרחובות העתיקים. הרוח נשבה בעוצמה, והעיפה את שיערה הבהיר של אמה מצד לצד, כמנצח המנצח על תזמורת. אמה המשיכה לצעוד ברחובות המרוצפים אבן שחוקה וחלקה, שהתכסו שלג רך שנרמס כאשר הלכה, רגליה חמימות במגפיה הרכות. אמה לגמה מספל הקפה שלה, וטעמו הציף את בלוטות הטעם שלה. היא לגמה לגימה נוספת מהקפה, שמנע ממנה לפהק פיהוק רחב. מידי פעם היא נשכה את שפתיה כאשר ליבה השבור התפרץ, אך היא התעלמה מהכאב והמשיכה לצעוד, תיק האומנות שלה תלוי על כתפה. היא הגיעה לרחוב ראשי שעבר לצד הנהר. על הכביש שאגו חשמליות ואוטובוסים , וחיברו בין החלקים העתיקים ומלאי-הקסם בעיר, לבין התקופה העכשווית והמודרנית. אמה המשיכה לצעוד, נעליה שוקעות בתוך השכבה העבה של השלג. היא חצתה את הכביש הסואן, והמשיכה ללכת עוד זמן קצר, כששער האוניברסיטה נגלה לעיניה. היא בירכה בבוקר טוב את השוער המנומנם וחייכה חיוך רחב לחברתה שחיכתה לה מאחורי כיסאו. לאונורה הייתה נמוכה, גובהה מעט גבוה יותר מזה של ילדה בת 15, למרות שהייתה בת עשרים. ״אני מקווה מאוד שמדאם אליסה מצאה דוגמן חדש לשיעור הרישום. החלופי היה נראה כמו שק עצמות. ״ אמה צחקקה צחוק שגרם לליבה לפעום בחוזקה. כאב הלב לא אפשר לה לצחוק זמן רב מידי לפני שידקור אותה במדקרת כאב .

ביום שני, חמישי ושישי, השיעור הראשון שלהן היה שיעור רישום מודל. בדרך כלל המודל היה מודל גברי עירום, אך זה היה רק כדי ש ״תדעו כיצד לצייר כל גוף באשר הוא בפרופורציה.״, לפי דבריה של מדאם אליסה, המורה לרישום מודל. מידי פעם מדאם אליסה החליפה את הדוגמנים על מנת שיוכלו לתרגל את כל סוגי הגוף. הן צעדו במדשאות הירוקות, שמעטה של שלג לבן כיסה אותן כעת, ונכנסו, מפטפטות, לכיתה. הכיתה הייתה ריקה למחצה, כי רוב התלמידים נהגו להגיע כמה דקות לפני תחילת השיעור. 

הן שמטו את תיקי האומנות שלהן על כיסאות התלמידים ויישרו את כני הציור. אמה הקדישה זמן מוגזם לסידור העפרונות כדי להימנע משאלותיה של לאונורה בנושא אהבה. היא חשבה שמערכת היחסים שלה איתו הייתה אהבה. לאונורה פטפטה כעת עם התלמידה הבריטית מהשולחן שלידן, נערה כהת-עור שאת שמה אמה לא זכרה. היא הדחיקה את המחשבות עליו לתוך קופסה חשוכה ואפלה בירכתי מוחה. 

הדקות חלפו בפטפוט עם התלמידה הבריטית, סידור הציוד ונדחקת המחשבות לקופסה חשוכה ונעולה היטב. שאר התלמידים תפסו מקומות נוספים בכיתה שהתלאה אט אט. 

״ החמור ממשיך להטריד אותך?״ שלה לפתע לאונורה. היא התבוננה בעניין בפניה הלבנות כשמנת של אמה, מחכה לתשובה. אמה בלעה את רוקה. היא לא חשבה עלי כאל חמור. יותר כעל אהוב. ״הוא לא חמור.״ פלטה. 

לאונרה הרימה גבה. זו הייתה ההבעה החביבה עליה, הרמת גבה. גבותיה פעלו בנפרד זו מזו, מיומנות שאמה לא הצליחה להשיג. ״למה את מתכוונת, הוא לא חמור? אל תגידי לי שאת עדיין אוהבת אותו.״ היא שוב הרימה גבה. עיניה החומות נפערו בהפתעה, ואמה שקעה באומללות מוחלטת. אהבה. דבר מטופש וחסר-ערך, ועם זאת כל כך נחשק וקסום. 

״תלמידים!״ אמרה מדאם אליסה. היא התיישבה על כיסאה בבימת הכיתה. לצידה הייתה ספה בעיצוב עתיק, כשל האצילים היוונים. אחריה נכנס- הו, למה דווקא הוא היה חייב להיכנס?!- איוואן. שוב, אמה מצאה את עצמה בוהה בו, חסרת נשימה, כל נים ונים בגופה ערג אליו. 

הוא פשט את החלוק הזהוב, וגופו מפוסל ומסותת בדרך מקסימה ועוצרת-נשימה. שיערו הזהוב הגיע עד כתפיו והיה אסוף בזנב סוס שנמשך לאחור. פניו היו תערובת מושלמת של סלאביות עוצמתית וחושניות אלגנטית ורכה; עינים כחולות ערפיליות ועצמות לחיים שנראו כאילו לוטשו במחרטתו של לטש יהלומים מיומן. הוא היה נאה, נאה מידי. הוא הביט בה בחיוך עצוב שהפליא עם תווי פניו הייחודיים והנאים. יפה כמו לב שבור ועירום כמו פסל דוד. אמה הסמיקה. עורה החיוור בדרך כלל נצבע בוורוד, שלא נעלם מאיוואן, שחיוכו הפך עצוב יותר. שפתיו נראו עשויות מקטיפה, וכעת, כשהוא ראה את אמה בוהה בו כך, עפעפיה מושפלים, השתרבבו. 

אמה הייתה נותנת הכל כדי ללקק את שפתו התחתונה, המשורבבת בעצב,מלקקת אותה באיטיות, תופסת אותה בין שיניה ונמסרת אליה, שוקעת בנשיקה מתוקה כמו דבש. איוואן גם הביט בה בכמיהה זו. הם נפרדו שלא דרך הטבע, התפוררו למרות שהאהבה בערה בהם . 

ממש סיפור אהבה. 

אמה הוציאה את מחברת הרישומים שלה וציירה את איוואן. הוא כבר הופיע במחברות הרישומים שלה, בתוך אובייקט מדהים . הוא רבץ על הספה בצורה שהייתה אם לא גסה, אז בהחלט לא צנועה, ברכיו מפוסקות, גבו העירום בהיר ככל גופו, ועל פניו הבעה שמתאימה לחדר המיטות. 

הוא היה כל כך נאה, לא משנה התנוחה הוא היה נמצא. היא סיימה לצייר את איוואן, הרבה יותר מוקדם משאר התלמידים, אולי מפני שיכלה לצייר אותו בעיניים עצומות. ״פוזות של דקה, בבקשה ממך, איוואן.״ אמרה מדאם אליסה. איוואן נכנס לפוזה השנייה שלו. היא הייתה דינמית,מכפי שנדרש בפוזות של דקה. בסך הכל חיקוי של תנועה. אמה לא שמעה שירבוטי עפרונות. כנראה ששאר הבנות גם בוהות בו במבט טיפשי, כמוה. 

הוא המשיך לעוד פוזות שונות, עד שלבסוף עצר, קד וקידה קטנה וגרר את אמה החוצה כשנשמע הצלצול המבשר על בוא ההפסקה. ״למה באת?״ שלה אותו אמה. היא נעצה את מבטה בשפתייו. ״אני התגעגעתי אלייך. ״ אמר. הוא התקרב עליה יותר. היא הייתה צמודה לקיר. היא נשענה על חזו. הוא ליטף את שיערה באצבע ארוכה ויפה. ״את יכולה להעניק לי נשיקה?״ שאל . הוא חייך אליה את חיוכו העצוב. אמה השתוקקה לעשות כן. לרצות את הכמיהה ששררה עמוק בתוך חזה, מתחת לליבה.  

והיא עשתה כן, נכנסה לנשיקה חלומית כמו שקיוותה לה במשך זמן כה רב. 

היא לא ידעה כמה זמן היא נמשכה. 

״להתראות,אמה.״ אמר והפריח לה נשיקה באוויר.  

  ואז הוא נעלם.