להיות בוצדמית

הרמיוני נשקה לחיו של ויקטור והודתה לו על שטרח לבוא לבקר אותה בהוגוורטס. לאחר מכן נופפה לו לשלום וצעדה לעבר הרכבת שעומדת לצאת בחזרה לרציף תשע ושלושה רבעים.

היא עלתה לרכבת והתיישבה ליד הארי, רון, ג'יני , ולונה.

מבלי לדעת כמה מקנא ומוכה הלם ישב רון כאשר צפה בכל שיחתם של הרמיוני וויקטור.

הרכבת החלה לנסוע, לונה שלפה גיליון חדש של הפקפקן והחלה לעניין בזמן שהיא שוכבת הפוכה על המושב, ג'יני הסמיקה כמו עגבנייה כשהארי שאל אותה מה שלומה - 

לאחר השנה הרביעית שלה היא כבר הפסיקה להעמיד פנים שהיא לא אוהבת את הארי אלא את דין תומס או מייקל קורנר.

רון קנה מעגלת הממתקים סוכריות ברטי בוטס וצפרדע שוקולד לאחר חמש דקות פניו האדימו ומאוזניו יצא עשן - הוא אכל ברטי בוטס בטעם רכבת.

ורק הרמיוני שתקה לא כטבעה, אבל רק היא ידעה שמבפנים היא מתכננת מה לעשות.

לאחר השנה החמישית שלה היא ניסתה לחבר את כל האירועים את מה שקרה לסיריוס, את הביקור של ויקטור, את הפציעה של רון ואת הקרב במחלקת המסתורין.

אבל רק היא ידעה שנוסף לכל אלה גם הסוד שלה - היא מתכננת למחוק את עצמה ממשפחתה ומזכרונם של הוריה.

בהתחשב באירועים האחרונים היא ידעה שזה שאין לנקוב בשמו התחזק שהיא מהווה להוריה סכנה  שעדיף שלא יהיו קשורים אליה.

היא התכוונה לעשות זאת כבר משנה שעברה אבל לא היה לה אומץ, היא הייתה תלויה בהם כעת בהיותה קוסמת - בוצדמית. היא הבינה שהיא צריכה להתגבר,

היא צריכה להסתפק בידיעה שהם שם ותמיד יהיו.

הרכבת עמדה להגיע לתחנה לכן הרמיוני וג'יני נגשו לשירותי הבנות להחליף את בגדי הקוסמים בבגדי המוגלגים הבנים הלכו להחליף בשירותי הבנים ורק לונה עדיין

התעמקה בכתבה על שנורקקים פחוסי קרן בפקפקן בעודה שוכבת הפוכה במושבה.

הרמיוני וג'יני חזרו לתא ואחריהן רון והארי כאשר ראו את לונה חטפו מידיה את גיליון הפקפקן והפצירו בה ללכת להחליף את בגדיה.

הרכבת עצרה בתחנה וכל הנוסעים ירדו ממנה הישר אל רציף תשע ושלושה רבעים.

משם עברו דרך המחסום אל האיזור בין הרציפים תשע ושמונה כולם חזרו לבית משפחת וויזלי הארי נשאר אצל רון במשך הקיץ וארתור מקפיץ את

הרמיוני לבית שלה. כל הנוסעים ירדו בבית משפחת וויזלי . ג'יני והארי מחזיקים ידיים ומובכים מהסיטואציה כשאחריהם

פוסע רון עומד להקיא מהמראה אך שורק שמח וטוב לב כשהזוג הביט אליו.

ארתור המשיך בדרכו אל בייתה של הרמיוני לאחר כשעה בערך

הוא עצר ליד הבית ושאל את הרמיוני: "את רוצה שאלווה אותך?"

הרמיוני ענתה:" אני כבר כמעט בת שש עשרה אני אסתדר לבד וצחקקה ".

היא פסעה לעבר ביתכשראשה מוצף מחשבות על מעשיה.

היא פתחה את הדלת בשקט ובחשש מנסה שהוריה לא ישמעו אותה היה חושך היא הידליקה את האור ומול עינייה נשרעו אימה ואביה כשפניהם

ללא הבעת כל רגש כמו מאובנים.

לרגע היא חשבה שאולי הם משותקים שלפה את שרביטה ומלמלה "שחרר" אבל הוריה נשארו שרועים על הרצפה.

היא נגעה בצוואר שלהם ואז היא הבינה...

שזה שאין לנקוב בשמו הקדים אותה.