כמו בובה על חוטים

כל פעם הייתי רואה איך הארי מסתכל על צ'ו צ'אנג.

הייתי רותחת מכעס ועצובה פוסעת לחדר ומביטה באגם השחור וביער האסור ונרגעת.

מתמלאת תקווה מחדש שיגיע היום שהארי יאהב אותי כמו שאני אותו.

אבל כל ערב האוכל הייתי מביטה בהארי מצפה שישיב אלי מבט

אבל הוא מביט בצ'ו.

ככה כל יום חזרתי לחדר כועסת יותר מביום שעבר וככה כל פעם.

עד שיום אחד חזרתי מלאת זעם ובוכה אל החדר אך על השולחן

היה יומן - ספר חום כהה קטן.

פתחתי אותו בזהירות והוא היה ריק - ממילים או קללות.

הייתי צריכה מישהו או משהו שיבין אותי, מישהו שלא יצחק ויפיץ את השמועה.

לכן מהופנטת לקחתי דיו ועט נוצה וכתבתי את כל מה שעובר עלי 

כל מה שלא יכולתי לספר לאף אחד.

מותשת התכוונתי לסגור את היומן אך המילים שכתבתי נעלמו ובמקומן הופיעו מילים חדשות - 

תשובה.

העונה היה טום רידל נער שלמד בהוגוורטס פעם.

המילים הרגיעו אותי ושטפו את כל הזעם שלי והפכו אותו לאהבה.

הרגשתי שסוף סוף אני עצמאית, שאני לא תלויה באף אחד.

סגרתי את היומן עייפה וחלשה אך מלאה בשמחה ואהבה הכנסתי אותו למגירה שלי

ונרדמתי במיטת האפיריון.

הייתי ישנה כשאנה, רובי ולונה נכנסו לחדר.

מאז כל לילה הייתי כותבת לטום הוא היה מקשיב ועונה ברכות.

הייתי שמחה מאוד אך חלשה ומדי פעם הייתי מתעוררת 

במקום מסוים מבלי לדעת מה קרה קודם לכן.

פעם התעוררתי במסדרון מלאה בנוצות, ופעם בדם בחדר האוכל 

כשבמסדרון הייתה כתובת משונה.

מה שלא הבנתי היה שאני לא עצמאית אני תלויה ביומן ובטום כמו בובה על חוטים.

אנשים התאבנו ונפגעו כל הוגוורטס הייתה שונה מכרגיל.

אבל לילה אחד הבנתי הכל... 

מהופנטת צעדתי לשירותי הבנות משם דרך כיור לחדר משונה

וולדמורט היה שם בדמות טום שוחחתי איתו, עדיין לא הבנתי מה קורה.

אבל אז הוא דיבר אלי לא בקול שלו אלא בקול קר גבוה ורצחני.

ואז הבנתי מי זה טום וכמה טיפשה הייתי...

מאז כל מה שזכרתי היה שהתעוררתי כשהארי רוכן מעלי פצוע .

הוא סחב אותי למרפאה ושם טיפלו בשנינו.

כשהשתחררנו מהמרפאה בארוחת הערב הבטתי בהארי מסמיקה והוא החזיר אלי חיוך ומבט חם.

המבט הזה היה שווה את כל הדרך

והוא מילא אותי בתקווה ונתן לי ביטחון לא מזויף כמו של טום רידל.

עכשיו הבנתי מה זה להיות מאושרת.