אם אלה החיים

כבר שכבתי במיטה מכוסה בשמיכה כשקראתי לאימא לבוא להגיד לי לילה טוב.

היא הגיעה ואמרה: " היה לך יום עמוס היום אחרי הכל לא כל יום יש יום הולדת חמש.

תשני טוב מאוד הלילה אל תקראי לי, חמודה והכל יהיה בסדר".

היא נשקה לי על הלחי ויצאה כשאחריה היא סוגרת את הדלת עם הסולם

היורד למטה.

נרדמתי אך לפתע התעוררתי כשקול ניפוץ ובכי נשמעו מן הקומה התחתונה.

הייתי ילדה בת חמש, רעדתי מפחד שכבתי מכוסה בשמיכה ושותקת כמו שאימא אמרה.

בין חריצי הדלת נראה הבזק אור ירוק ואחריו שקט,

שקט מפחיד.

נשארתי ערה רועדת עד הבוקר ואז יצאתי מהמיטה וירדתי למטה.

אבא ישב ליד השולחן טרוד.

ואז הוא סיפר:" אימא לא תחזור יותר לונה.

אתמול בא לכאן זה שאין לנקוב בשמו ואוכלי המוות, אימא מתה לונה".

הקשתי למילים כשדמעות עולות ומציפות את עיני.

כל כך אהבתי את אימא תמיד היא הייתה לצידי ועכשיו היא כבר לעולם לא תהיה.

אמרתי לאבא:" אבל למה דווקא אותה מה היא עשתה?"

אבא אמר:" לפני עשר שנים אימא פעלה עם אוכלי המוות...

מתוך סיבות משפחתיות.

אבל היא ידעה שהיא עושה דבר נורא, היא התחרטה.

היא התחרטה כשנולדת, כשהיא הייתה צריכה ללכת להרוג את לילי וג'יימס 

חברים טובים שלה מהלימודים.

היא פשוט לא באה יותר.

כל פעם היינו עוברים בית ומטילים עליו לחשי מגננה.

גם דמבלדור עזר לנו הווא חיפה עלינו.

אבל הלילה הם מצאו אותה. 

הסגירו אותנו הם הרגו אותה והיא לא תחזור יותר".

הפנים שלי היו רטובים מדמעות וכעסתי כמו שלא כעסתי תמיד.

רצתי בסולם לחדר שלי ובכיתי על המיטה.

הבטתי בתמונה של אימא עם החיוך האצילי והעיינים הכחולות העמוקות.

העיינים האלה דיברו אלי והבטיחו כמו תמיד, שהכל יהיה בסדר.

בקרוב אפרסם פרק חדש

מקווה שאהבתם.

		הפרק הבא