אגדה

זה אינו פאנפיק, אלא סיפור שהתחלתי לכתוב.

אני מקווה שתיהנו!

אשמח לתגובות.

"98… 99… 100! מי שעומד מלפני ומאחורי הוא העומד…" מלמלה סקיי בעייפות. היא פקחה את עיניה, והסתכלה סביבה; כולם נעלמו.

סקיי פיהקה, ואז החלה להסתובב בייאוש ברחבת הדשא. הוריה ודודיה ישבו על הדשא, שוחחו, ומדי פעם העיפו בה מבט מחויך. היא ניגשה אליהם.

"ראיתם את הקטנים?" שאלה אותם. הארי דודה המבוגר ביותר, הארי, צחק. סקיי נעצה בו מבט זועף.

"לא, מתוקה," אמרה אמה של סקיי, גם היא בחיוך. מראה בתה המהלכת סביב בחוסר רצון שעשע מאוד את מריאן גרין.

ראש קטן בעל שתי צמות בלונדיניות מבולגנות הציץ מאחורי אחד העצים.

"ששש! היא באה!" לחשה אווה. סקיי, ששמעה את קולה של אחותה הצעירה, מיהרה לכיוון העץ.

"מצאתי אתכם!" קראה, ולראשונה מאז התחיל משחק המחבואים ה"מטופש", לדעתה, פרצה בצחוק. אווה הבלונדינית ואחיה התאום וויל יצאו אל סקיי, צוחקים גם הם.

"עכשיו את צריכה למצוא את קלואי, תיאו ו - " פתחה אווה ברצינות, אך סקיי קטעה אותה.

"אני יודעת בדיוק את מי אני צריכה למצוא. תודה, אווה." היא פתחה בריצה. "מי בא לעזור לי?"

"מצב הרוח של סקיי השתפר קצת, נכון?" לחשה ויקטוריה לאחותה, מריאן. מריאן הנהנה, והמשיכה להתבונן בנערה הצעירה, שכבר צחקה בחופשיות והתרוצצה ברחבי הרחבה יחד עם אחיה ובני דודיה, אותם כבר הספיקה למצוא יחד עם וויל ואווה.

"למה שלא תלך לשחק איתם?" פנתה ויקטוריה אל הארי, בנה הבכור. הוא משך בכתפיו.

"הארי חושב שהוא מבוגר מדי בשביל משחקים כאלה," לחשה ויקטוריה למריאן.

"את שוכחת שהוא כבר בן שש עשרה," ענתה מריאן ברצינות. לפעמים אחותה, המבוגרת ממנה, גרמה לה מבוכה רבה.

"אוי, הארי, לך אליהם," דחקה ויקטוריה בנער. הוא קם על רגליו בעייפות, וניגש אל הילדים.

"הי!" צעקה סקיי, שהרגישה מישהו מושך בשערה הארוך. היא הסתובבה, מופתעת.

"הארי! תראו," קראה אל הילדים שסביבה, "כבודו החליט להצטרף אלינו! מה קרה פתאום?"

הארי גיחך. "שקט, סקיי. מה אתם רוצים לעשות עכשיו?" שאל את הילדים הצעירים יותר. הם החלו לצעוק תשובות בלתי מובנות בתשובה.

"רגע! רגע! לא כולם ביחד!" קרא הארי, והרים את ידיו. "אחד אחד. אווה, מה…"

סקיי התרחקה מקבוצת הילדים שהתקבצה סביב הארי. היא חצתה את הדשא בשלווה, מתרחקת ממשפחתה הפטפטנית. מרחוק, ראתה את אמה ודודתה מנופפות לה, אך התעלמה מהן.

היא שוטטה בין קבוצות נוספות של אנשים שהגיעו, כמו משפחתה של סקיי, לקיים פיקניק בפארק היפה.

כמה ילדים אחרים התרוצצו גם הם, והתערבבו בחבורת בני הדודים. זוג מבוגר ישב על ספסל. ארבעה עורבים חיפשו אוכל. נערה אחת, כבת גילו של הארי, ישבה בגבה אל עץ, וניגנה בגיטרה. נער ישב לידה, ותלה בה מבט מעריץ. סקיי ניגשה אל השניים.

הנערה לא שמה לב אל סקיי, שהתקרבה אליה בדממה מוחלטת. הנער, לעומת זאת, שם לב אל הדמות הגבוהה, וסימן לה בידו לשלום.

הנערה הניחה את הגיטרה. הנער מחא כפיים בביישנות, והנערה חבטה בו בעדינות.

"שלום," אמרה בחיוך, כששמה לב אל סקיי. סקיי, שהתגברה על ביישנותה, התקדמה צעד אחד קדימה.

"שמי סקרלט," אמרה הנערה בחביבות. "איך קוראים לך?"

"אני סקיי," ענתה סקיי. היא התיישבה מול הנער והנערה.

"וזה," סקרלט החוותה בידה לעבר הנער, "אלכס."

שתיקה השתררה.

"את אוהבת מוזיקה?" שאלה סקרלט את סקיי, עדיין באותו חיוך יפהפה. סקיי הנהנה. "אני גם מנגנת," סיפרה. "כמוך." היא החוותה בידה לעבר הגיטרה. סקרלט ליטפה את הכלי החום בידה.

"אילו סוגי מוזיקה את אוהבת?" שאל אלכס. קולו היה שקט מאוד, וסקיי בקושי הצליחה לשמוע מה אמר.

"אני אוהבת מאוד שירים ישנים," אמרה סקיי. "הם כבר לא מאוד פופולריים, אבל אני מאוד אוהבת את הביטלס."

סקרלט הביטה בשעון ידה, ונבהלה.

"אלכס!" קראה. סקיי הביטה בה בסקרנות; הבהלה לא תאמה את סקרלט שראתה עד אותו הרגע.

"אנחנו חייבים ללכת. עכשיו," אמרה סקרלט בהתנצלות. השניים קמו, והחלו להתרחק במהירות.

סקיי מצמצה. לרגע, היא הייתה בטוחה שראתה, מציצות מתוך גבה של סקרלט - זוג כנפיים.

		הפרק הבא