Two Pieces Of a Broken Heart

כל הדמויות שייכות לג'יי קיי רולינג חוץ מאוונה פטרס ודן פטרס.אני לא מצפה להרוויח מהפאנפיק הזה או לפרסם אותו בדרך כלשהיא
---------------------------
"אוונה,את חייבת להקשיב לי!תסתתרי אני לא יכול לתת למישהו לפגוע בך!" העיניים הכחולות של דן,שהיו זהות לשלי קדחו מרצינות,דאגה והטוב לב שתמיד היה בהם.דמעות המשיכו לזלוג מעיניי.דמעות שהתחילו לזלג כבר כשראיתי אנשים שהכרתי כל חיי,נופלים בידיעה שהם לא יקומו שוב."אבל אני לא רוצה לתת לך להלחם לבד!!!"לא יכולתי להשאיר אותו לבד,היינו כל חיינו ביחד,מהיום שבו נולדנו בהפרש של שבע דקות.
"תסמכי עליי אוקיי?אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר.את סומכת עליי,נכון?" הוא חייך חיוך קטן,שלא השתנה במשך השנים.הנהנתי הנהון קטן ואז רצתי אל מאחורי קיר אבן שהתחיל להתפורר בשל הקללות שנורו עליו.במשך כמה דקות לא קרה כלום ושמעתי רק את קולות הלחימה הקלושים מהמסדרונות הסמוכים.לפתע שמעתי את דן "שתק!!" שמעתי צחוק שנשמע משוגע מעט שבהחלט לא היה שייך לדן."ילד טיפש!אתה חושב שאתה יכול להלחם נגדי?!" "אני לא מפחד ממך"אמר דן בקול רגוע שרק בגלל שהכרתי אותו כל כך טוב ידעתי שעובר בו רעד.הצצתי קצת ממקום המסתור שלי ופערתי עיניים כשראיתי את בלטריקס לייסטרנג' עומדת מול אחי התאום,שרביטיהם שלופים.לפתע היא ירתה לעברו קללה שהוא חסם בקושי.פניה,ששניות ספורות לפני כן היו מלאות בצחוק מטורף,התמלאו זעם.ואז שמעתי אותה צועקת.צעקה שאני בחיים לא אשכח.
"אבדה קדברה!" 
הלחש פגע בדן ישר בחזה,והצמדתי את ידי לפי,כדי שלא אצרח.העיניים שלו הפכו למזוגגות,פניו הלבינו,וגופו נפל.בלטריקס רק צחקה,והמשיכה לרוץ לעבר האולם הגדול.יצאתי ממקום המסתור שלי והתכופפתי ליד דן,מנסה לנער אותו למרות שידעתי שהוא לא ייקום שוב."דן... דן אתה חייב להתעורר אסור לך לעזוב אותי הבטחת לי של תעזוב אותי לבד זוכר?תקום בבקשה!!!"אבל הוא לא זז.והוא גם לא יזוז,יחייך את החיוך הפלרטטן שלו שוב,לא יצחק שוב.
----------
"אוונה?הכל בסדר?"
קולה של אימי העיר אותי מחלומי,החלום שאני חולמת כבר חודשיים.כבר חודשיים אני חולמת על אחי המת,על אחי שמת בהיותו בן שבע עשרה,למרות שהיה צריך לחיות עוד.העברתי יד בשערי שהיה לח מזיעה וקמתי על רגליי והבטתי בחדרי שהיה ריק לגמרי.כל החפצים שלי חוץ מהתרמיל שלי הועברו דרך רשת הפלו לדירה החדשה שלי בסימטת דיאגון,מעל חנות הקווידיץ'.הוצאתי מהתרמיל את תיק הרחצה שלי,בגדים נקיים וזוג נעלי אולסטאר נכנסתי למקלחת.אחרי שייבשתי את שערי בעזרת לחש,התלבשתי ונעלתי נעליים,תחבתי את הפיג'מה המלוכלכת לסל הכביסה,תפסתי בכתפיית התיק וירדתי במדרגות.אמא שלי הייתה במטבח והכינה ארוחת בוקר.אבא שלי כנראה כבר היה בחנות הספרים שהוא מנהל,במרכז לונדון.אמא שלי מכשפה ואבי מוגל,כך שידעתי הכל על מוגלגים וגם על קוסמים כבר מגיל קטן.אימי עובדת במשרד הקסמים במחלקת המיסתורין.היא חייכה אליי חיוך שלא נגע בעיניה וחיבקה אותי.היא לא חייכה חיוך אמיתי מאז שדן נהרג.אני לפעמים פוחדת שהיא לא תחייך חיוך אמיתי שוב אבל קצת מוזר להגיד את זה כשאני לא מצליחה אפילו לזייף חיוך.התיישבתי יד השולחן ואכלתי מעט ביצים מקושקשות,משאירה את צלחתי כמעט מלאה,מתעלמת מהאנחה של אמא שלי שכרגיל הייתה מודאגת מהרגלי האכילה שלי.היא לא מבינה עד כמה קשה לי.אני לא חושבת שאי פעם תבין.
 "את מוכנה?את בטוחה שהבאת איתך הכל?"היא הציפה אותי בשאלות כרגיל,ואני רק הנהנתי וניסיתי לחייך חיוך קטן,מה שהביא לתוצאה שבוודאי הייתה עווית מוזרה בפנים שלי.אימי נאנחה שוב ואז להפתעתי עיניה התמלאו דמעות והיא חיבקה אותי חזק.
"את תיהיי בסדר.תמצאי עבודה וחברים ותעשי חיים,אני סומכת עלייך"היא שיחררה אותי ואז הובילה אותי לאח הדולקת.לקחתי קצת אבקת פלו בידי וזרקתי לאש שנהפכה לירוקה בין רגע.נכנסתי לאש והבטתי פעם אחרונה בפני אימי היא נופפה אליי פעם אחרונה ועקתי מעבר לרחש הלהבות שהיו מסביבי."סמטת דיאגון 13!"
סגרתי עיניים בכוח והרגשתי את עצמי מסתובבת שוב ושוב.לפתע יהרגשתי את עצמי נזרקת מתוך האש אל תוך החנות לציוד הקווידיץ'.הרגשתי זרועות חזקות מרימות אותי וכשהרמתי מבט זיהיתי את פניו של החבר הכי טוב שלי,אוליבר ווד.
חיבקתי אותו בכוח וחייכתי פעם ראשונה מכבר הרבה זמן.למרות הפרש הגילאים שלנו(הוא היה גדול ממני בחמש שנים)נהפכנו לחברים הכי טובים כשחבורה של סלית'רינים הציקו לי ונעלו אותי בתוך כיתה בשנה הראשונה שלי.
"אוליבר!מה אתה עושה פה?" אוליבר חיבק אותי בחזרה ואז התרחק ממני וחייך חיוך ענקי."אוונה!לא ראיתי אותך שנים!אני קונה מטאטא חדש.שאר הקבוצה חשבה שזה יהיה מצחיק להטיל על המטאטא הישן שלי לחש קונפונדוס ולרסק אותו."
צחקתי ,יודעת כבר עד כמה חברי קבוצת הקווידיץ' פאדמור יונייטד יכולים להיות משוגעים לפעמים.
"אני מקווה שהם התנצלו לקפטן שלהם לפחות"צחקתי,יודעת שהם יעדיפו לבלוע סניץ' מאשר להתנצל לאוליבר.
הוא הזעיף את פניו אבל חייך קצת"למען האמת,לא.את עברת לדירה פה מעל נכון?"הנהנתי והוא הציע לעזור לי לסדר את הדברים שלי.כשהגענו לדירה פתחתי את הדלת וחשפתי את הסלון הקטן שהיה בעל קירות בצבע כחול ים,הצבע האהוב עליי.כל הרהיטים כבר היו במקומם ונשאר רק לסדר את תוכן הארגזים בארונות ועל המדפים.פניתי לעבר הארגז הראשון שהיה כתוב עליו"ספרים"ופתחתי אותו והסתובבתי ששמעתי את אוליבר נאנח אנחה עמוקה.
"את מכשפה זוכרת?את לא חייבת לעשות את כל זה כמו שמוגלגים עושים את זה." הוא הניף את שרביטו וכל הבגדים,הספרים והחפצים שלי הונפו באוויר והתחילו לטוס לעבר הארונות שנפתחו.אחרי כמה דקות הכל היה במקום.
"וואו!ממתי אתה טוב במשהו חוץ מקווידיץ אולי?" אוליבר רק החמיץ פנים לעברי.הוא שנא שאני קוראת לו אולי.

אחרי כעשרים דקות שנינו ישבנו על הספא ושתינו שוקו חם"את מחפשת עבודה נכון?"נאנחתי והנהנתי לפתע מודאגת מזה שאם לא אמצא עבודה אהיה בבעיות רציניות.
"יש לך רעיון?"
"את האמת שכן.את מכירה את ג'ורג' וויזלי?אז...האח התאום שלו פרד...הוא נהרג בקרב" הכרתי את התאומים וויזלי.דן ואני פעם עזרנו להם במתיחה ענקית שהם תכננו והיינו חברים טובים.הייתה ממש הרוסה כשבאולם הגדול ראיתי את פרד שוכב שם מוקף במשפחתו הבוכה.אני זוכרת שניחמתי את רון שהיה כמו אח בשבילי כבר מהשנה הראשונה שלנו.
"בכל מקרה...היתה להם חנות תעלולים ביחד,וג'ורג' לא הולך לסגור את החנות כי הוא יודע שפרד בחיים לא היה סולח לו אם היה עושה את זה.אז הוא מחפש עובד חדש שיעזור לו,ואת מאימה בול לתפקיד"הוא חייך אליי.גיכחתי כשנזכרתי בכל המתיחות שדן ואני עשינו לאוליבר בשנתנו השלישית,כשהוא היה בשנתו האחרונה בהוגוורטס.כאב לי להזכר מזה כי נזכרתי בדן אך התאוששתי,יודעת שהוא היה רוצה שאשאר חזקה.
"מחר אלך לשם ואגיד לו שאני יכולה לעבוד"
לא ידעתי שכשאלך לחנות "הוקוס מוקוס של האחים וויזלי"החיים שלי ישתנו לגמרי. 

		הפרק הבא