זיכרון ותמונה

"להתראות, אבא. אני אחזור לביקור עוד חודש, כמו תמיד".

כמו תמיד, פרנק לונגבוטום לא השיב. נוויל קם מהכסא שעליו ישב לצד מיטתו של אביו, וניגש להיפרד מאמו. קולה של סבתו נשמע מהמסדרון, שם דיברה עם האחות "היזדרז, נוויל! אנחנו נאחר!"

אליס לונגבוטום ישבה במיטתה ושיחקה במשהו בין אצבעותיה. כשנוויל התקרב הוא ראה שזה כדור אדום קטן. היא השליכה אותו לגובה של כמה סנטימטרים, תפסה אותו וחייכה כמו ילדה קטנה. 

הוא ניגש אליה, שלף את הכדור בעדינות מידה וחיבק אותה. "אני חוזר הביתה. אני אבוא לבקר אותך שוב בעוד חודש. להתראות".

היא חייכה שוב וניגשה אל השידה הקטנה שלה. היא פתחה את המגרה העליונה, הוציאה משם חפץ צבעוני והושיטה אותו לנוויל. זו הייתה עטיפה ריקה של סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים. היא תמיד נתנה לו כאלו.

"תודה" אמר נוויל, בדיוק כשסבתו דיברה שוב. "קדימה נוויל, נלך!". הוא אמר שוב "להתראות" ויצא.

סבתו חיכתה לו במסדרון המחלקה. היא הבחינה מייד בעטיפה והצביעה עליה. "תזרוק אותה לפח בכניסה". נוויל הנהן, אף על פי שידע שהוא לא יזרוק. הוא אף פעם לא זרק אותן.

כשהם חזרו הביתה נוויל הלך היישר לחדרו והוציא קפסה גדולה ממתחת למיטתו. הוא פתח אותו וחשף אוסף של כל העטיפות שאמו נתנה לו. היו שם עטיפות בכל צבעי הקשת של כל ממתקי הקוסמים. לא היה לא מה לעשות איתן והן העציבו אותו, אבל למרות מה שסבתו אמרה, הוא לו היה מסוגל לזרוק אותן. לכן הוא החביא אותן ממנה ושמר אותן. הן תמיד הזכירו לו את הפעם היחידה שהוא זכר בה היא נתנה לו ממתק אמיתי.

זה היה לפני שהיא השתגעה. נוויל היה אז בין שנתיים או שלוש. הם בדיוק חזרו מקניות ונוויל רצה לאכול את צפרדע השוקולד שהם קנו לו. אמו לא שמה לב והייתה עסוקה בסידור הקניות, עד שנוויל הכעוס פרץ בבכי.

אליס עזבה מיד את הקניות והרימה אותו. היא פתחה את העטיפה הנוצצת והושיטה לו את הצפרדע בחיוך. הוא שבר חתיכה מרגלה הקידמית ואכל אותה, כשלפתע קפצה הצפרדע מידה ונחתה על ראשו של נוויל.

שניהם צחקו.

זה לא היה רגע חשוב או רב משמעות במיוחד, אבל במשך השנים הוא החל לסמל בשביל נוויל את השינוי שחל באמו. פעם היא הייתה אשה שצחקה איתו, שגם כשהייתה עסוקה תמיד פנתה זמן לחבק אותו ולתת לו ממתקים.

האשה הזו מעולם לא הייתה איתו באמת אף על פי שלא היה לה דבר לעשות. היא יכלה לתת רק עטיפות ריקות.

קול צעדים החריד את נוויל. הוא היה שקוע כל כך במחשבותיו שלא שמע את סבתו עולה במדרגות. הדלת נפתחה לפני שהספיק להסתיר את הקופסה. סבתו עמדה בפתח. היא נעצה מבט ארוך בקופסה ואז הביטה בנוויל.

הוא חיכה שהיא תצעק עליו על שהמרה את פיה. כשדיברה לבסוף, זה היה בקול שקט. "חכה כאן" אמרה ויצאה מהחדר היא חזרה כעבור כדקה בידה פיסת נייר.

כשהיא הושיטה אותה לעברו, נוויל זיהה שזוהי תמונת קוסמים ישנה. נער עגול פנים בגלימת טקס בהירה רקד עם נערה גבוהה וכהת שיער, לבושה שמלה סגולה. הם דיברו וצחקו, האהבה חרוטה על פניהם. נוויל זיהה בהפתעה את הוריו.

 "זו תמונה מנשף סיום הלימודים שלהם" אמרה סבתו. "אני לא יכולה להביט בה יותר, אז אולי מוטב שהיא תהיה אצלך".

היא הניחה את התמונה על השולחן ויצאה מהחדר. נוויל הרים אותה ובחן אותה. אביו היה דומה לו, הוא גילה, אף שנראה בטוח יותר בעצמו. הוא ללא ספק דמה יותר לנוויל מאשר לאיש חלול המבט שממנו נפרד לפני זמן קצר.

בעיניו, כמו בעיניה הכחולות כשל נוויל של אליס, היה משהו שחסר בהן כעת.

נוויל הבין מדוע סבתו לא מסוגלת להביט עוד בתמונה. היה משהו כואב מאוד במראה של הוריו המאושרים והמאוהבים, רוקדים וצוחקים לנצח בתמונה ישנה.