לונה והירח.

אמא מתה. רגע אחד היא חייכה, ופיזרה את האבקה על הקדירה, ואז הבית רעד והכל היה אדום ומלא עשן. אבא צעק, וכיבה את האש, ואחז בגופה השרופה שפעם היתה אמא שלי, וניער אותה, ונישק אותה. והיה נורא להסתכל על הפנים שלו, אז רק השפלתי מבט ומוללתי את השמלה שלי, אפילו שרציתי מאוד לדעת למה אמא ממשיכה לישון ולא מתעוררת.
כשקברנו את אמא באדמה בחצר, אבא בכה המון, ואז חיבק אותי חזק חזק. כמעט נחנקתי, אבל לא בכיתי. אבא אומר לי שאני דומה לה.
אני לא מבינה למה הבית קר כל כך. האש בתנור מדהימה וחמה. היא רוצה שאגע בה, אז אני מכניסה יד מאחורי סורגי האח, ואז נרתעת כשאני מרגישה בכאב.
האש נשכה אותי. אש רעה, אכזרית. האש לקחה ממני את אמא בפיצוץ. הכוויה מחלימה תוך כמה דקות. אבא אומר שזה בגלל שאני מכשפה.
אני מנסה לקחת את המקל שלו כשיורד הלילה. כשהוא ישן. הוא קורא למקל העץ שרביט. הוא מתחמם קצת למגע שלי, אבל לא מרתיע אותי כמו הלהבה. מהרצפה לפתע מלבלבים פרחים לבנים. אני קוטפת אחד. אבא חיוור מאוד כשהוא ישן, והפנים שלו עדיין רטובות מדמעות מלוחות. אני נשכבת לצידו, והיד שלי שאוחזת בפרח, אפילו לבנה יוצר באור הירח. אמא קראה לי על שם הירח. היא היתה נוהגת לרוץ איתי בשדות, ולרקוד איתי בגשם. היינו שרות לעצים ביחד.
אני מביטה בשמיים. אולי אמא הפכה לכוכב. נוצץ ומרוחק. אולי היא מרחפת למעלה בין העננים.
הראיה שלי מטשטשת. אני בוכה. לאמא טוב שם למעלה, אבל אני בודדה.
הצחוק של אמא עדיין מצטלצל באוזניים שלי. אני נושקת לפרח, ומריחה אותו. אני מניחה אותו לידי, ונרדמת אט אט, ויודעת;
הוא לעולם לא יקמול.