חופשי

אף פעם לא מדברים על החיים של ברטי קראוץ' הבן והדמות שלו מסקרנת אותי. אז כתבתי עליו פאנפיק. (אה וגם כי התחלתי לחבב יותר מדי את דייוויד טננט...)

ויתור זכויות: כל הדמויות שמוזכרות בפאנפיק הזה שייכות לרולינג המדהימה והגאונה והרוצחת והאכזרית, אין לי שום כוונה להרוויח כסף מהפאנפיק הזה

תהנו:)

***

כולם תמיד אמרו לי שהם מקנאים בי בגלל אבא שלי. כי הוא חשוב, מצליח, ואחד המועמדים הכי מבטיחים למשרת שר הקסמים. ואני תמיד הייתי חושב: ברור, מי לא היה רוצה אבא כמו שלי? אבא שמתעלם ממך במקרה הטוב ומתאכזר אליך במקרה הרע? לא שהוא הרביץ לי אי פעם, אבל לפעמים מילים הן הרבה יותר כואבות ממכות. מערכת היחסים שלי עם אבא הייתה מבוססת על איבה הדדית ותיעוב עמוק מצידי.

אבל כלפי חוץ- הכל היה מושלם. הוא היה לוקח אותנו- אותי ואת אמא לארוחות ערב מיוחדות עם שר הקסמים מדי חודש. היינו משפחה מספיק מכובדת- טהורת דם, אבא בתפקיד מפתח במשרד הקסמים- בשביל לאפשר זאת. בהתחלה עם רודולף דאלק ואחר כך עם קורנליוס פאדג'. לא סבלתי אותם. כל הזמן התייחסו אלי באותה התנשאות ארורה שבה אבי תמיד התייחס אלי. אבל הייתי נחמד, כי הייתי חייב. כי כולם היו צריכים לראות "איזה ילד יפה יש לאדון ברטי קראוץ'! והוא גם מנומס כל כך!" כן, בטח. נתראה בעולם האמיתי. אם אבי היה נבחר לשר הקסמים היו לי ארוחות ערב מיוחדות עם שר הקסמים מדי ערב, ולא רק מדי חודש. הא-הא.

כשהתקבלתי להוגוורטס, מויינתי, כצפוי, לרייבנקלו. הייתי די חכם, אבל לא אמיץ או טוב לב באופן מיוחד. ויחסית לאבי, הייתי סמל הלוזרים. זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי את אבי גאה בדבר כלשהו שעשיתי. גם כשסיימתי את הוגוורטס והוצאתי קס"מ והל"מ כמעט בכל בחינות הכשיפומטרי (מלבד כשפומטיקה שבו קיבלתי ט"מ) הוא לא היה גאה בי. ועוד אמרו עלי שאני ילד מחונן.

השנאה כלפיו רק התגברה במהלך לימודי בהוגוורטס, כשהוא התקדם בדרגות במשרד הקסמים ובמקביל גם התאכזר יותר ויותר כלפי אוכלי מוות. התיר רצח שלהם למשל. וזה מי שהיה לו מזל... עד כדי כך שנא אוכלי מוות. אני הוקסמתי מכך. תהיתי מה יקרה אם אני, בנו יחידו, אצטרף לשורותיהם, אבל בתוכי ידעתי את התשובה. זו הייתה הסיבה העיקרית שבגללה הצטרפתי אליהם. כדי לנקום בו. מצאתי קווי דמיון ביני לבין אדוני, אדון האופל. השנאה לאבינו, למשל. אדון האופל הפך לאב שמעולם לא היה לי, ולאט לאט התחלתי גם להזדהות עם מטרותיהם. לא עם כולן, אבל המחשבה על הכוח שיש לי בידיים, הכוח להרוג, והמחשבה על עולם שנשלט כולו על ידי טהורי דם הקסימו אותי. אדון האופל השתמש בעיקר בשכל שלי, אבל לעיתים גם שלח אותי למשימות. הייתי אוכל המוות המועדף עליו, אפילו יותר מבלה בלק-אחר-כך-לסטריינג', וזה הוביל לנאמנות מוחלטת מצידי. סוף סוף היה לי אב אמיתי.

ואז אדון האופל נפל. ילד בן שנה הפיל אותו, אפילו לפני שהספקתי להוכיח לאבי את שנאתי כלפיו. כעסתי. זעמתי כמו שלא זעמתי בחיים. אבל בכל זאת האמנתי שיחזור. הייתי בין היחידים שהאמינו בכך, והייתי מוכן לעשות הכל כדי שיחזור. כך החלטנו אני, בלה ובעלה רודולפוס לענות את הלונגבוטומים. בתור אוכלי המוות הקרובים ביותר לאדון האופל, ידענו שלושתנו שהוא רצה לחסל את הפוטרים ואת הלונגבוטומים. בפוטרים הוא טיפל (חוץ מבילד שהיה מוגן עכשיו) אבל האמנו שהלונגבוטומים יודעים היכן הוא.

בלה ורודולפוס עינו אותם, בהתחלה את פרנק ואז גם את אליס במחשבה שלא יוכל לעמוד במראה של אישתו המעונה, ואני חקרתי. העינוי נמשך שעות, אבל הלונגבוטומים לא ידעו כלום, או שידעו ולא דיברו. זה נמשך עד שיצאו מדעתם וכבר לא זיהו אפילו את בכיו של בנם, שלא הפסיק לצרוח. לא היה לנו בו עניין ולא היה לנו שימוש בגבר פרנק או באישה אליס לאחר שאיבדו את שפיותם, אז עזבנו את הבית עם התינוק צורח ושני הוריו מעונים וממלמלים בחוסר מודעות למה שקורה סביבם. לא ידעתי זאת אז, אבל הנזק היה בלתי הפיך.

כשיצאנו מהבית, אבי הגיע. לא ידעתי לאיזו מטרה, אבל חייכתי באושר למחשבה שעכשיו הוא ידע מי אני באמת. שיזרוק אותי לאזקבאן, שיהרוג אותי בכבודו ובעצמו. לא היה לי כבר אכפת. אני את הנקמה שלי השגתי.

אבל הוא החליט לעשות לי וללסטריינג'ים משפט. המטרה שלו הייתה כמובן להתנער מכל חשד לבן אוכל מוות, להתנכר אלי לחלוטין. במשפט התחננתי על נפשי, ניסיתי לעורר בו רגשי חיבה כלפי, שיכיר בי כבן, לפחות בפעם האחרונה הזאת. זה לא קרה, כמובן: "אתה לא הבן שלי!" בשמעי זאת, התחלתי להשתולל. שנאתי אותו בכל ליבי, רציתי להרוג אותו, לחנוק אותו בידיי החשופות, אבל לא יכולתי לעשות זאת- הסוהרנים השתלטו עלי והוציאו אותי מהחדר.

נשלחתי לאזקבאן. בקושי שנה הייתי שם עד שאמי החליטה לחלץ אותי משם. אבל עדיין הייתי אסיר. אסיר של אבי. במשך 12 שנה הייתי אסיר שלו, וזה היה כמעט יותר גרוע מאזקבאן. אמא מתה אחרי זמן קצר. רציתי כל כך להתחלף איתה, להיות סוף סוף חופשי. עד שאדוני סוף סוף בא להציל אותי. מאסיר הפכתי לסוהר. השתלטתי עליו. ובאמצע השנה, אחרי שרכשתי את אמונו של הילד פוטר, בדמותו של ההילאי הזקן, וכמעט סיימתי את תפקידי בהוגוורטס, ניצלתי את ההזדמנות שהוא שוטט במדשאות והרגתי אותו. סוף סוף הייתי יותר חזק ממנו. סוף סוף יכולתי לנקום.

באותו זמן השפעת השיקוי הפולימיצי התפוגגה. ראיתי את עיניו של אבי מתרחבות- בפחד, הפתעה או שניהם. חייכתי. "אבדה קדברה". וסוף סוף הייתי חופשי באמת.