מייקל גריפין

זהו לא פאנפיק, זה סיפור שהתחלתי לכתוב!!!!!

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והס ודממה השתררו ברחוב. הכל היה שומם, ולא נראתה אף נפש חיה. אורות כל הבתים היו כבויים, מלבד מבית אחד שהמה פעילות.

בית זה היה נראה בדיוק כמו הבתים האחרים בשכונה: הוא היה עתיק, גדול ועשוי מאבן אפורה גסה. לבית היה גג רעפים אדום, שממנו הזדקרו שתי ארובות מסותתות.

בכל בית בשכונה זו הייתה גינה גדולה שהוצגו בה לראווה גם צמחים רגילים כמו כלנית, יסמין ורקפת, אבל הוצגו בה גם צמחים משונים במראם: צמח בעל גבעול ירוק וראש של תינוק עליו, עץ שגידל כסף וצמח עם פה שחיבר שירים.

בתוך הבית, משרתים פרועי שיער ועם עיניים אדומות מחוסר שינה התרוצצו הלוך ושוב במסדרונות הבית למרות השעה המאוחרת, בניסיון לארגן את הסעודה שזה עתה נתבקשו להכין.

לפני דקות מספר צלצל האינטרקום שאדוניהם התקינו במיוחד כגדי לקרוא להם בשעת הצורך. כמה מהמשרתים רטנו בזעם בלבם על השעה המאוחרת אך לא יכלו לעשות דבר נגד אדוניהם, כי הם ידעו כמה הם היו אכזריים. 

כשהסעודה הלילית המפוארתהייתה מוכנה וכל המשרתים היו בחדר האוכל הגדול והאפרורי של הבית, הסעודה החלה. בזמן הסעודה המשרתים השתופפו בצללים וניסו כמה שיותר לא להיראות. 

לאחר זמן מה, כשהסעודה הסתיימה, החל אחד האדונים לדבר:"אנו התכנסנו כאן היום כדי לציין אירוע חשוב ומשמח ביותר..."

"חכה רגע!", התפרצה אחת המשרתות לדבריו של האדון. מאז שנחטפה ממשפחתה בהוראת האדון, קרו לה דברים מזעזעים, אך היא עדיןן הייתה שפויה אחרי שגילתה את הסוד. לפחות עד כמה שאפשר להיות

"מהו פשר דבר זה?! אתם מעירים אותנו באמצע הלילה לאחר כמה לילות ללא שינה, ומבקשים מאיתנו להכין לכם ארוחה מפוארת שבדרך כלל מתקיימת רק כשמישהו חשוב או מפורסם בא לפגישה" היא ממש ירקה אליו את המילים.

האדון אליו דיברה לא נראה כעוס, רק משועשע. הוא לחשש לעברה:"האם הורשית לדבר , שפחה?"

"לא" היא השיבה לא בעזות מצח, "אך לא אכפת לי"

האדון האמצעי בחן אותה במבט נוקב ואז אמר:"הכירי בעוונך, ותזכי לחיות. אחרת, תמותי ביסורים."

"חיי אינם חיים" היא השיבה לא. "אני בוחרת באפשרות אחרת. למות כאן ועכשיו." היא לקחה סכין חמאה מהשולחן, שעדיין ניכרו עליו סימני הארוחה, והכניסה אותו במיומנות אל תוך ראשה, עד הקת. היא התמוטטה מיד.

" אז כמו שאמרתי" המשיך האדון בקלילות כאילו דבר לא קרה "התכנסו כאן היום כדי לציין אירוע חשוב ומשמח ביותר." הוא הפסיק לרגע כדי להגביר את המתח ואז אמר:"את חטיפתה של משפחת גריפין". 

מלמולים נשמעו בחדר האוכל, ואז לפתע נפלה דממה על היושבים. אדון אחר הוציא שלט רחוק מכיס נסתר במעילו חסר הצבע והחיים ולחץ על אחד מכפתוריו המרובים.

טלוויזיה הופיעה על הקיר, ממש כאילו הקיר הרגע פלט אותה, והמסך נדלק. הוא הראה ארבעה אנשים שנזרקו על הרצפה בערמה מסמורטטת של גפיים: ילד, ילדה, גבר ואישה.

אחד המשרתים, שנראה עלוב במיוחד, פצה את פיו. משרת זה שירת את האדונים שנים רבות וידע שאם יהרגו אותו, בניגוד למשרתת, הוא אפילו ישמח למות כי זה יהיה גאולה מיסוריו

"הם מתים?" שאל בסקרנות. אחד מהאדונים צחק:"אני שמח ששאלת שאלה זו. הם לא מתים. אבל הם ימותו בקרוב. הם רק כפיתיוון למשוך לפה את סרינה ואת בנם השני, מייקל, כדי שנוכל להרוג אותם ולקחת מהם את המפה הראשונה. אם נצליח, ניקח מסרינה את המפה הראשונה ולא יהיו לנו מתחרים להשגת הסוד. אחרי זה נמחק את משפחת גריפין מהעולם הזה."

המשרת כמעט הצטער שלא הרגו אותו בו במקום. אדוניו התחילו עידן חדש של רשע בחיפוש אחר הסוד שישנה אותם. ואת העולם.