הוא לעולם לא יאהב חזרה

"אז מה, פוטר?" שאל דראקו בארסיות, מנסה להסתיר את הרגשות האחרים שהרגיש באותו רגע, "שמעתי שצ'אנג זרקה אותך סוף- סוף! לקח לה זמן להבין, אבל אפילו לטיפשה הזאת נמאס ממך בסוף!"

"סתום, מאלפוי!" התעצבן הארי. הוא ממש לא היה במצב רוח למריבות, ובמיוחד לא עם בלונדיני מסויים. "נפרדנו."

"ברור!" לגלג הסלית'ריני, "איך יכולתי לחשוב אחרת?! ותן לי לנחש, אתה גם זה שיזם את הפרידה??"

"דווקא כן!" ענה הארי, "לא שזה עניינך, באיזו שהיא צורה."

"בטח שזה ענייני, מצחיק אחד. אני דואג לך, פוטי! אתה לא רואה שאני מנסה לנחם אותך?!"

"ממש לבבי!" אמר הארי בנימה צינית וכעוסה, ולפני שתהייה לדראקו איזושהי הזדמנות לענות, הסתובב והחל להתרחק במהירות.

'אבל באמת רציתי לנחם אותו...' חשב הבלונדיני בעצב, לאחר שהגריפינדורי עזב. אם רק היה יודע כמה, באמת, רצה דראקו לעזור! ברגע הראשון, רצה הסלית'ריני לרוץ אחריו ולהתנצל. אותה הרגשה שיש לו בסוף כל מריבה שלהם. להתנצל, לא רק על עכשיו, אלא על כל אותן מריבות רבות השנים!

אבל כמובן שהוא לא עשה את זה. הוא לא יכול היה לעשות את זה! ולא משנה כמה רצה. הרי זה באופן סופי היה גורם לו להיראות כמו אידיוט!!! וזה היה גם מחשיד מידי. כן. למרות כל הרגשות שלו כלפי הגיבור הממושקף, הוא צריך להמשיך לשחק את תפקיד הרע בסיפור. הקר והציני. זה שתמיד מעליב ואומר את הדברים האכזריים ביותר, ולא משנה עד כמה כואב לו לראות את הארי נפגע מהמילים שהוא עצמו מוציא. הוא חייב להמשיך לשחק את אוייבו המושבע של הארי פוטר, למרות שלבו כבר מזמן מרגיש אחרת. את ההפך הגמור, למעשה. אם דראקו חושב על זה, יכול להיות שתמיד גם הרגיש כך, רק שעד שהוא הבין את זה והצליח להודות בזה (בפני עצמו כמובן! רק חסר לו שעוד מישהו יידע על כך), היה כבר מאוחר מידי לשנות משהו. הוא הרי לא יכול היה פתאום, אחרי ארבע שנים שלמות של יריבות ושנאה, לבוא יום אחד ולהיות נחמד ולבבי אל הילד- שנשאר- בחיים, ולא משנה כמה לבו רצה בכך! הוא היה צריך להמשיך להעליב את שחור- השיער וחבריו, למרות שכל מה שרצה היה להפוך לחלק מהחבורה הנחמדה שלהם. כן, למרות כל שנאתו לג'ינג'ים ובוצדמים. הרי זאת הדרך היחידה בה יוכל להיות קרוב להארי! נכון, זה לא היה בדיוק מה שדראקו רצה, אבל זה היה הדבר הקרוב ביותר שהוא יכול היה לקוות לו! לדבר שהבלונדיני רצה באמת, היה באמת מוגזם לצפות. אבל גם לנסות ולהפוך מאויב לידיד לא היה לו אומץ לנסות.

ועכשיו, כשהם מסיימים את שנתם החמישית, גם ידידות כבר אינה אפשרות בשבילם. גם לזה כבר מאוחר מידי. אז משחק השנאה המשיך. הוא המשיך, גם כשלבו של דראקו נשבר, כשגילה שלהארי יש חברה. והוא המשיך גם עכשיו, לאחר שהם נפרדו. והוא תמיד ימשך, משום שכבר אין ברירה. הוא ימשיך, משום שמה שהוא מרגיש הוא חד- צדדי. הוא ימשיך, כי כעת, זאת הדרך היחידה להישאר קרוב להארי. הדרך היחידה, משום שהארי לעולם לא יאהב אותו חזרה.

הארי הסתובב והחל להתרחק בכעס, מהר, לפני שדראקו ימצא משהו נוסף להגיד, משהו שישבור את לבו אפילו יותר. הוא ממילא לא היה במצב רוח טוב לאחר הפרידה מצ'ו, והמריבה הזאת עכשיו בכלל לא הקלה על לבו הכואב.

כבר כמה זמן שלהארי היו סימני שאלה בקשר למערכת היחסים שלו עם צ'ו. עוד מההתחלה, מאז הנשיקה שלהם בחדר הנחיצות, הארי התחיל לפחד שאולי משהו שם לא בסדר. משהו נראה לו לא נכון. אז, הוא עדיין לא הצליח להבין מה זה היה בדיוק.

את התשובה, הוא קיבל לפני כמה שבועות. זה קרה בזמן משחק הקווידיץ' בין רייבנקלו לסלית'רין. הוא ישב בקהל, על יד רון והרמיוני, והסתכל כמו כולם על המתרחש במגרש. רגיל. רק שאז, לקראת אמצע המשחק, הוא שם לב. שם לב, שבמקום להסתכל על חברתו, המחפשת הסקסית של הקבוצה מרייבנקלו, הוא ישב ובהה דווקא במחפש, הלא פחות סקסי, אם מותר לי לציין (אפילו שהארי ניסה להתעלם מהמחשבה השאת באותו רגע), של הקבוצה היריבה. והרי המחפש של סלית'רין לא היה עוד סתם מישהו (נתעלם לרגע מהעובדה שזה מחפש- בחור- שזה פרט מחשיד בפני עצמו...)- זה היה דראקו מאלפוי! הידוע גם בתור האויב הכי גרוע שלו, מען השם! (טוב, אחרי וולדמורט, כמובן...)

במשך היומיים הבאים, הוא הסתובב מבולבל, מנסה לפענח את פשר המעשים שלו, לסדר את המחשבות המבולבלות שלו. אבל הוא לא הצליח למצא אפילו לא פתרון הגיוני אחד, אף הסבר. הוא ניסה בהתחלה, לשכנע את עצמו שהוא הסתכל עליו אך ורק כדי למצוא טקטיקות להביס אותו במשחקים הבאים של גריפינדור נגד סלית'רין. אבל תעשו לי טובה! אפילו הארי ידע שהוא מחפש טוב יותר ממאלפוי!!!

כשהוא לא הצליח, התייאש הנער עם הצלקת, והחליט שלא לחשוב על זה יותר.

אחר- כך, הגיע הדייט עם צ'ו. הבחורה, לקחה אותו לפונדק דביקי, מלא זוגות מחובקים ומאוהבים, וכל מה שהארי רצה לעשות זה להקיא! הוא הרגיש חנוק כל כך! הוא לא רצה להיות שם. לא איתה, לפחות!

'רגע, מה זאת אומרת 'לא איתה לפחות'?!' הוא חשב בחרדה, 'אז עם מי אני כן רוצה?!?!'

ואז פתאום, בלי שום תכנון מראש, הופיע לו התמונה המוזרה הזאת בראש. הוא ראה את עצמו, באותו פונדק בדיוק, יושב מחובק ומחזיק ידיים עם... עם... הארי היה בטוח את מי הוא ראה שם. טוב, לפחות לא עד שהראש הבהיר הסתובב ו... הארי כמעט נחנק מהמשקה שלו! חוזר מיד אחרי זה למציאות, בה הוא עדיין נמצא כאן, אבל לא עם מאלפוי. אלא אסייתית דביקית ש... 'רגע! מתי היא הספיקה להתקרב אלי כל כך?!'

ואז זה היכה בו. הוא לא רצה להיות כאן איתה, טוב, מפני שהוא באמת רצה להיות כאן עם מישהו אחר. מישהו!!! אחר.

הכל התחיל להתחבר פתאום. כן. זה היכה בו, וכמה שהארי ניסה להכחיש את ההבנה, הוא לא כול היה להתעלם מלבו הפועם בהתרגשות. הוא היה מאוהב. אבל לא בחברתו. הלוואי שזה היה ככה! אבל האמת, שבחירת לבו לא הייתה בחורה, אפילו! כן- זה היה בחור. סלית'ריני. בלונדיני. הבחירה הכי דפוקה שיכלה להיות! אבל הארי לא יכול היה לשנות. הוא אהב את מאלפוי.

והוא לא היה היחיד ששם לב שמשהו לא בסדר. גם צ'ו שמה לב. וזהו. זאת הייתה ההתחלה של הסוף. עברו פחות משבועיים ושניהם החליטו, כן- זה היה הדדי!, שהקשר שלהם לא מחזיק מעמד. צ'ו, כמובן, לא ידעה מהי הסיבה האמיתית, אבל היה ברור לה שהארי מתרחק, ושהדבר הכי נכון לעשות יהיה להיפרד.

האמת, הארי בכל זאת הרגיש שפספס. אולי הוא בכל זאת צריך היה לתת לנערה הזדמנות נוספת? אולי משהו בהרגשתו היה משתנה אם היה נשאר איתה?! אבל הוא לא רצה לשקר לה, להשלות אותה. היא בכל זאת הייתה חשובה לו! אז הוא איחל לה המון הצלחה ואמר שהוא מקווה שיצליחו להישאר ידידים.

אבל צ'ו לא חשובה כרגע. זאת אומרת, היא כן- אבל להארי יש בעיה הרבה יותר גדולה להתמודד איתה כרגע!

הוא האט מעט את הליכתו המהירה, קצת לפני הפנייה. היה לו שביב אחרון של תקווה. תקווה שאולי הסלית'ריני בכל זאת ירוץ אחריו. שיגיד שהוא מצטער על איך שדיבר, ובכלל, על ההתנהגות שלו בכל השנים האלה. שיסמיק, ויאמר שעשה את כל זה רק בגלל שפחד, פחד מהרגשות שהוא מרגיש להארי, פחד שהארי לא מרגיש אותם בחזרה. הוא כל כך איחל לרגע הקסום הזה!  ואז, הוא יוכל סוף- סוף להגיד בקול את מה שיושב על לבו. לחייך באושר, ולספר לו שאין סיבה לפחד, משום שהוא, הארי, מרגיש כלפיו את אותה אהבה בדיוק. לצחוק, על כמה טפשים שניהם היו- אוהבים אחד את השני אבל בטוחים שאין שום סיכוי שזה הדדי! אחר- כך, כמובן שדראקו היה מחבק אותו חזק ומקרב אותו אליו, כאילו כדי לוודא שהארי אמיתי, והוא לא סתם הזייה. הוא היה מקרב אותו אליו, לוחש לו שהכל ישתנה מעכשיו, שנגמרו השקרים והפחד ועוד הרבה קלישאות אחרות, כי הארי ידע- אין דבר שמרגיע יותר לב כואב, לב שפחד וחשש במשך זמן רב כל כך, מקלישאות שנלחשות לך באוזן על ידי האדם שאתה הכי אוהב בעולם!

הוא באמת קיווה. אבל רק לחלקיק השנייה. רק. אבל הוא חזר מהר מאוד למציאות. למציאות האמיתית והקרה, בה אף אחד לא עומד ללחוש לו דברים, לא לחבק או לנחם. המציאות, בה הדברים היחידים שהארי ישמע מפיו של הבלונדיני, יהיו העלבות. מציאות, בה במקום מבט אוהב, מביט בו הסלית'ריני במבט מלא שנאה וגועל. כשעבר את הפנייה, החל הגריפינדורי לרוץ, כשכל מה שהוא רוצה זה להביא לעצמו כאפה מצלצלת!

'זה מה שמגיע לי!' הוא חשב. הוא צריך להתעורר מהפנטזיות שלו, ולהבין שכאן, בעולם האמיתי, הוא צריך לשכוח. מעולם לא לחשוב מחשבות כאלה! מעולם לא לקוות, גם לא לחלקיק שנייה, שיקרה משהו. משום שכאב האכזבה חזק מידי! משום שדראקו לעולם לא יאהב אותו חזרה.

סוף!

אוקי. סביר להניח שאתם רוצים לרצוח אותי עכשיו... יודעת.

אני בעצמי רוצה לרצוח את עצמי!!! O~O