ניצחון ונקמה.

טן  הביטה בפניו של הזאב הלבן, אדונה, תיאגו. הוא היה כה יפה שישן, שיערו הלבן האסוף ברישול מונח על הכרית הרכה, נשימותיו קצובות. כל לילה היא חמקה מחדר המבוא הקטן שלה ונכנסה לסוויטה היחידה בקסבה, שהייתה, באופן אוטומטי, של תיאגו. הוא היה אנושי במבט ראשון, אבל חייתי בפרטים. שיניו הסתיימו בניבים חדים, רגליו האנושיות הפכו לרגלי זאב באמצע הירך, כפות ידיו המחוספסות בעלות טפרים.

היא הייתה היחידה ששרדה מפמלייתו בטבח לומרנדי. היא זכרה את ריח העשן הנוראי והשמנוני, את ריחם של כל מיליון תושבי העיר הנחרכים לאיטם, מביטים בשנאה בשרפים היפים כל כך שהתעופפו מעלה וצחקו. לה בעצמה היו כמה כוויות, מזכרות מאותו טבח. כוויה ארוכה על גבה, שנמתחה מהכתף הימינית עד זנבה הארוך. אחת נוספת על כף ידה הימינית, עיגול קטן ששרף כאשר ניסתה לבצע משהו עם היד.

היא שבה להביט בפניו האכזריים והחושניים של תיאגו. הוא היה בשיאו, אין ספק. הצלקות שעל פניו הוסיפו לממשיות שלו. להוכחה, שאף אחד לא יכול להיות לגמרי מושלם. למרות שתיאגו, לפחות בעיניה של טן, היה מושלם. הוא היה הזאב הלבן,  בנו הבכור של המצביא, שהרגיש בבית באוהל צבאי מלא מפות, מתכנן אסטרטגיה. או טוב יותר, מסתער על שרף בשיניים חשופות, מוכן להרוג אותו. 

היא הייתה מוכנה אפילו להתלוות לבוגדת, קארו-מדריגל, כי ביקש ממנה. יותר נכון להגיד ציווה עליה. 

אבל לא היה אכפת לה. עצם הכבוד שבלשרת את תיאגו מנע מממנה לראות אותו באור האמיתי של פניו. 

זה היה בוקר. טן עמדה מאחורי תיאגו, מברישה את שיערו המשיי. היא ליטפה אותו בידיה , מתענגת על מגעו הרך. שמלתה החומה כוסתה בשיערות לבנות וארוכות, שנשרו מהמברשת בה הברישה את שיערו. הוא לבש את בגדיו בעזרתה של טן, שרצתה באותו הרגע להתרפק על חזהו השרירי ולשקוע לתוך השרירים הללו, להיות עטופה בזרועות החזקות. 

״לכי עכשיו לקארו.״ אמר לה בסופו של הבוקר. לא תודה, אלא פקודה נוספת. היא הנהנה, חולמת בהקיץ על פניו השזופות, על חיבוק ארוך, על נשיקה חלומית. 

היא טיפסה במעלה המדרגות, מחשבותיה הופכות יותר ויותר לא-מהוגנות עם כל מדרגה. 

היא הגיעה לחלק בו היא נשואה לתיאגו, חיה איתו באושר ומולידה לו עשרה גורים, כשראתה את דלתה המוברחת של קארו. היא הלמה בדלת, קוראת לה. ״קארו!״ 

קארו פתחה את הדלת. צמתה הכחולה הייתה מבולגנת, בטנה קעורה מרוב ריקנות, זרועותיה מלאות חבורות-חבורות כדי למלא את מס-הכאב. היא נראתה עייפה, מסמורטטת  וחסרת תקווה, כאילו שמה, קארו, תקווה בשפת הכימרה -פסח מעליה. בחדר היה ריח חזק של גופרית. הקטורת שניצבה ליד החלון פיזרה את ריחה בחדר הקטן, ממלאת כל פינה בריח החזק. על הרצפה הייתה גופה בעלת רגלי פנתר, פני חתול ע אוזניים מודגשות, פלג גוף אנושי וכנפי עטלף גדולות. 

מחיית המתים התיישבה על הרצפה. היא לקחה מחתה מערימת המחתות וקראה את הפתק שהוצמד אליה. ״ג׳נשן.״ היא הביטה בטן, פניה מסכת קרירות. טן הנהנה. היא התיישבה בשיכול רגליים מול קארו, צופה בפעולת ההחייאה. 

היא לא יכלה לראות כלום. קארו הדליקה את חרוט הקטורת,תלתה את המחתה שתיאגו הביא לה, והניחה את חרוט הקטורת על מצח הגופה. הקסם מילא את הגופה, והנשמה החליקה בקלילות לתוך הגוף. טן לא יכלה להרגיש את הנשמה המחליקה. אבל היא שמעה אותה. 

אחרי ג׳נשן, קארו הלכה להתרחץ בנהר. טן צעדה אחריה, שותקת ומתבוננת, סוקרת את קארו בעיניים זהובות-חומות. קארו צעדה בשבילי הקסבה המתפתלים עד הנהר. היא הלכה לאט, צופה בחיילים מתאמנים. טן הביטה בה כל אותו הזמן. היא הביטה בה מתפשטת. היא הייתה יצור כל כך משונה ופשוט. בלי פרסות, בלי כנפיים, בלי זנב ובלי קרניים. עורה הבהיר היה מלא קעקועים. היה לה קעקוע של נחש על קרסולה, חמסות של כימרה על כפות ידיה, ועוד קעקועים שטן לא יכלה לזהות. שדייה הקטנים של קארו היו זקופים ונאים, למרות שטן חשבה שחסרה להם פרווה. 

היא אפילו חפפה את שיערה, וסירבה להקשיב לה כשאמרה לה שהחפיפה מיותרת, כי ממילא השיער, או הפרווה, יתלכלכו עוד פעם. 

אחך כך טן חזרה לתיאגו. היא צפתה בו נם את שנת הצהריים שלו, מתכרבל כמו גור קטן, וחשבה על כל הדברים בדיוק עליהם חשבה בבוקר.