בוצדמית... ?

הכל התחיל ביום חורפי אחד.

גשם התדפק על חלונות בניין האונברסיטה כששני צעירים מאוהבים היו בפנים.

הוא היה בחרו צעיר בעל שיער חום מתולתל ועיניי שקד, היא הייתה בחורה צעירה וקורנת עם שיער בלונדיני מתולתל ועיניים אפורות.

הם התנשקו בלהט בפנים, שפתיהם רוקדות יחד בריקוד מושלם...

הם היו מאוהבים.

הם עברו לגור ביחד, בבית פרטי בפרברים.

קירותיו היו בצבע שמנת, הייתה לו גינה קטנה, והרבה מרפסות... 

הבחורה כבר הייתה בהריון, והם ציפו לבת, בת קטנה ועדינה.

הכל היה נפלא.

אמצע הלילה, תקתוק שעון נשמע מרחוק.

הבחורה ארזה את דבריה בזהירות בתוך מזוודה קטנה ולבנה, והלכה משם, צעדה במורד השביל עד שהסימנים היחידים שנותרו ממנה היו עקבות בוציים.

הוא התעורר בבוקר ומישש את הצד השני של המיטה, הצד שלה...

אך שום זכר. רק סדיו גושי, קפוא למגע.

זה היה לילה.

הכוכבים הבהיקו בלבן וצהבהב בשמיים השחורים, כשאלומת אור הבזיקה פתאום.

כולם ישנו, או אולי לא משו לב... רק האו ראה, וניגש לבדוק.

היא חזרה, יפה וקורנת כתמיד, ותינוקת בלונדינית בידיה.

היא הייתה קורנת, בעלת שיער בלונדיני מתולתל ועיניים אפורות... בדיוק כמו אמה.

הוא לא רצה אותה.

הוא כעס.

לא היה אכפת לו ממנה...

אבל הוא היה מוכרח.

היא השאירה את התינוקת בידיו, וחזרה למעלה.

אל המקום ממנו באה.

הוא הסתכל בידיו, וראה את התינקות..

הוא אל האמין.

הוא לא רצה אותה.

לא היה אכפת לא ממנה.

אבל הוא היה מוכרח....

הוא סינן קללה עסיסית, והשאיר את התינוקת הבוכה לאמא על דלפק השיש במטבח.

כל כך הרבה דברים חזרו אליו, דברים שכבר ברחו מזכרונו.

את הימים הטובים,, שהם היו מבלים ביחד בפארק על גלגיליות.

את הימים הרעים, שהם הלכו לאכול גלידה כדי להתנחם...

אבל הכי מכל, האו זכר את אותו הבוקר.

הבוקר שהיא עזבה אותו.

הוא זוכר את הבכי, הצעקות, את חוסר ההשלמה...

את זה שהוא חשב שהוא לא יראה אותה יותר.

אבל הנה, הוא הגיע...

למה הוא לא מאושר?

לא הוא לא קופץ משמחה?

היא הייתה דומה לה יותר מדי...

התינקות הקטנה הזאת...

היא הזכירה לו את כל המכאובים והכאבים, והוא השתדל לא להביט עליה יותר מדי.

כך עבר לילה שלם, מלא בבכי.

לא ככה היא ציפתה שהוא יקבל מתנה מהאולימפוס...

נכון?