אגדה שלהאנטר

כותבות: דנה וחנה

שיפים: שיפ ראשי – קִילוּאָפִּיקָה, שיפים משניים – הִיסוֹקִילוּאָה, קִילוּאָגוֹן

תקופה: לפני הכל ואחרי הכל (אנחנו יודעות שזה לא הגיוני. אנחנו לא הגיוניות. אנחנו עוגיות, יש לנו הגיון של עוגיות)

קרדיט: המנגה לא שייכת לנו! אנחנו סתם פאנגירליות מטורפות והזויות לחלוטין! מבטיחות!

מילון:

אוֹטוֹאוֹ-סָאן/אוֹטוֹאוֹ-סַאמָה – אבא

אוֹקַאָה-סָאן/אוֹקַאָה-סַאמָה – אמא (סאמה זאת לשון מכבדת יותר)

אוֹנִי(-צָ'אן) – אח/ות גדול/ה

אוֹטוֹאוֹ-טוֹ – אח קטן

בַּאקָה (איך אפשר לכתוב פאנפיק עם קִילוּאָה בלי המילה הזו?!) – טיפש, אידיוט

תקציר:

כאשר העלמויות מוזרות ותכופות החלו יצאו ארבעת החברים הוותיקים גוֹן, קִילוּאָה, לֶאוֹריוֹ וקוּרַאפִּיקָה לחקור את סיבת ההעלמויות. הם לא לקחו בחשבון שהם ימצאו את עצמם קורבנות להעלמויות המסתוריות.

   כשבולען נפער הוא לא אמור להוביל את קוּרַאפִּיקָה ואת קִילוּאָה למקום אחר, והמקום האחר הזה בהחלט לא אמור להיות ים המלח. אך הם לא ישארו בארץ כדורי הרעל והשמש הקודחת לזמן רב, משום שבולענים נפערים שוב ושוב ומובילים את הצמד למקומות מוזרים שכדי להיחלץ מהם בשלום הם נאלצים לשחק תפקידים הזויים בהחלט ולזרום עם עלילות הזויות עוד יותר. הם נתקלים בווריאציות של ידידיהם (?) הוותיקים שמושתלים בכל מקום אפשרי במימדים שהבולענים הובילו אליהם.

   השאלה המרכזית היא: מה, או מי, גורם לכך (התשובה היא [אבל אל תלשינו לקִילוּאָה. הוא איים להרוג את מי שגרם לכל זה] דנה וחנה)?

פרק 1: אגדה של בולען

קוּרַאפִּיקָה

זה היה יום אביבי ונעים. פסענו בשביל הסובב סביב הר קוּקוּרוּ המוביל אל בית משפחת זוֹלדִיק.

   "כל ההר הזה הוא החצר הקדמית שלהם," רטן לֶאוֹריוֹ בפעם האלפיים. "בשביל מה הם צריכים את כל זה?" הוא רטן שוב.

   "אני כל-כך מתגעגע לקִילוּאָה," העיר גוֹן עם חיוך קטן על פניו. קִילוּאָה קיבל עונש ריתוק על פשע משפחתי בלא הסכים לגלות לנו, אך לנו, ידידיו, ניתנה הרשות לבקר אותו. אם אני זוכר נכון, היום זהו היום האחרון לריתוק שלו. עברנו על פני בית המשרתים, ונזכרתי בתרגיל המטבעות שעשה לנו גוֹטוֹ בזמנו. גוֹן חתך את עפעפו כדי שישוב ויראה את קִילוּאָה. הוא תמיד חסר גבולות – אך זהו גוֹן. ההילה שלו היא מסוג משפר – הוא משפר את כוח ההילה שלו, וההילה כידוע מושפעת עמוקות מהאישיות. משפרים מושפעים מרגשותיהם מאוד, הם חסרי גבולות, אנוכיים, ומרוכזים במטרתם. הם אוהבים טכניקות הילה פשוטות יחסית, במקרה של גוֹן – אבן, נייר ומספריים. יש להם דרך מחשבה פשוטה מאוד, ולכן משעשע לצפות בגוֹן מנסה לחשוב לעומק.

   קִילוּאָה הוא משנה – הוא משנה את הילתו לדבר שונה. במקרה שלו, ברקים. במקרה של הִיסוֹקָה, חומר דביק וגמיש. הטרידה אותי העובדה שלקִילוּאָה ולהִיסוֹקָה אותו סוג ההילה, אך ידעתי שאלו הם רק כמה קווי אישיות כללים ולא מחייבים. משנים הם די גחמניים, ונוטים להונות אחרים. הם אוהבים להשתמש בטכניקות מיוחדות. לרוב הם אינם חושפים את כוונותיהם האמיתיות.

   לֶאוֹריוֹ הוא מקרין. מקרינים הם חסרי סבלנות, חמומי מוח ואימפולסיביים, אך נוטים להירגע במהירות. השפעות ההילה שלהם הן בדרך כלל לטווח ארוך. במקרה שלו, אגרוף טלפורטי ורנטגן.

   אני קוסם. קוסמים הם בדרך כלל הגיוניים, מתוחים וזהירים, נופלים למלכודות לעיתים רחוקות. היכולת לנתח מצבים בשלווה היא אחת היכולות של קוסמים. הם יוצרים מהילתם פריטים גשמיים ממשיים, ובדרך כלל הפריטים מיוצרים בצורה מכוונת ומעשית. במקרה שלי, שלשלאות קסומות.

   בעודי מהרהר הגענו לפתח הבית. קִילוּאָה חיכה לנו שם. גוֹן רץ אליו באושר. "התגעגעתי אליך כל כך!" הוא קרא בקול. קִילוּאָה הסמיק והרכין את ראשו על מנת ששערו יכסה את עיניו. "תסתום, בַּאקָה. אתה מביך אותי," רטן קִילוּאָה.

   אִילוּמִי, אחיו הבכור של קִילוּאָה, חלף לידינו. אִילוּמִי הוא מַנִיפּוּלָטוֹר. מַנִיפּוּלָטוֹרים הם אנשים הגיוניים שיתקדמו בקצב שלהם. הם מוכנים להתווכח, ורוצים לשמור את משפחתם ואת יקיריהם בטוחים. מצד שני, אם הם מרוכזים במטרתם הם לא יקשיבו למה שאחרים יאמרו על זה. הם משתמשים בטכניקות שיאפשרו להם לשלט באויביהם. במקרה של אִילוּמִי, אלה הם מחטים שהוא תוקע בגופם של קורבנותיו. עד לא מזמן היה קִילוּאָה בעצמו קורבן למחט של אִילוּמִי.

   "זכור," קולו של אִילוּמִי קטע את מחשבותי. "אתה רוצח. נולדת באפלה, ונועדת לחיות באפלה. אין לך זכות לרכוש חברים. בסופו של דבר תבגוד בהם, ואם לא, הם יבגדו בך קודם," אמר אִילוּמִי, לאִילוּמִי יש גם את הכוח להפנט.

   "תתחפף, בַּאקָה!" ענה קִילוּאָה. "לך להטריד את מִילוּקִי או משהו," הוא הציע בארסיות. "אולי תנסה לתקוע כמה מחטים במחשבים שלו." מִילוּקִי הוא גאון במחשבים. את יומו הוא מבלה ברביצה מולם ובהרגלי אכילה קלוקלים.

   אִילוּמִי הניח יד על שיערו הלבן של קִילוּאָה וליטף אותו. "כמה לא מנומס, אוֹטוֹאוֹ-טוֹ," נזף אִילוּמִי בנימה האדישה אך עליזה במקצת הקבועה שלו. כמו פניו, גם קולו לא הביע הרבה רגש. ספק אם אִילוּמִי מרגיש משהו, אך יש לו אובססיה לאחיו הקטן קִילוּאָה והוא מגונן עליו יתר על המידה.

   קִילוּאָה נרתע בבהלה. אִילוּמִי הרחיק את ידו והלך לדרכו. הבטתי בקִילוּאָה שנשם לרווחה. "בואו," הוא אמר לאחר שנרגע.

   הלכנו אחריו בשתיקה. הוא הוביל אותנו לחדרו. לֶאוֹריוֹ לא הפסיק להביט סביבו בהתפעלות ומעט קנאה לא מוסתרים. כשהגענו לחדרו התיישב לֶאוֹריוֹ על כיסא, גוֹן התיישב על מיטתו של קִילוּאָה שהמשיך לעמוד, ואילו אני נשענתי על הקיר.

   "שמעתם על ההעלמויות?" שאל לֶאוֹריוֹ. הנהנו במבט קודר. אנשים החלו להיעלם לפתע, במיוחד באזור מדברי אחד. משלחות החיפוש והחקירה נעלמו גם הן ללא סימן.

   "כמה מההאנטרים החזקים ביותר של התאחדות ההאנטרים נעלמו גם הם," אמרתי. "האם זה כוח חזק מהם? נמלות הכימרה חוזרות לתקוף?" תהיתי. "או שמא זהו איתן טבע," המשכתי להעלות השערות.

   "הכל אפשרי," ענה קִילוּאָה. נראה שהוא שקוע במחשבות.

   גוֹן נדנד את רגליו. "אולי נלך לראות בעצמנו?" הציע.

   "השתגעת לגמרי?!" קרא לֶאוֹריוֹ. הוא נראה עצבני. הוא תמיד כך – מאבד את מזגו הטוב במהירות. גם לא הופתעתי כלל כשהוא הראה לעין כל את כוח ההילה שלו כשכעס על ג'ינג פריקס, אביו של גוֹן. כאשר גוֹן היה במצב אנוש בעקבות שימוש יתר בכוח החיים שלו – הוא כמעט הרג את עצמו – לֶאוֹריוֹ כעס על ג'ינג שלא בא לבקר את גוֹן, בטענה שזה יכול לעזור לרפא אותו. גוֹן היה בחיפוש נואש אחר אביו, ורצה לפגוש אותו בכל מאודו. אז הייתי בכנסיה, עורך לוויה לחברי כנופיית פאנטום, העכבישים, שהכחידו את שבטי עבור עינינו.

   "מה...?" היתמם גוֹן וקטע את זכרונותי. "אני רוצה לדעת מה קורה שם!" הוא קרא.

   "בַּאאאאאאאקָה!" אמר קִילוּאָה. "לא שמעת מה קוּרַאפִּיקָה אמר? האנטרים חזקים! מאוד! נעלמו!" הוא נזף בגוֹן. "אתה רוצה ללכת בעקבותיהם?!"

   גוֹן חייך חיוך נבוך. "לא חשבתי על זה... רק להתקרב טיפה לאזור לא יזיק... נכון?" התעקש.

   "המפף," נשף קִילוּאָה. "לא."

   "בבקשהבבקשהבבקשהבבקשה," התעקש גוֹן. כשגוֹן מכניס רעיון לראשו, אי אפשר להוציא אותו משם.

   "אתה תתחרט על זה," הזהיר קִילוּאָה. הוא הביט עלי ועל לֶאוֹריוֹ. "אתם מצטרפים?" שאל.

   לֶאוֹריוֹ הביט עלי והבטתי עליו בחזרה. "אני בפנים!"" הוא אמר. "אצטרף," אמרתי קצרות.

   "או-קיי!" אמר קִילוּאָה בחיוך קטן. נראה שהוא נחוש להרפתקה.

*

"אין פה כלום!" התלונן גוֹן. ברגע שהוציא את המילים מפיו פתחה האדמה את פיה ובלעה אותי. לא רק אותי, הבנתי לאחר שבריר שניה. גם קִילוּאָה נפל איתי.

   "אין לבור הזה תחתית!" אמרתי בתדהמה.

   "אני רואה בעצמי, אדון-מובן-מאליו," רטן קִילוּאָה.

   גלגלתי עיניים למרות שקִילוּאָה לא יכול היה לראות. היה שם חשוך לגמרי. הסתחררתי והרגשתי כיצד אני מאבד את הכרתי.

   התעלפתי.