שקד.

שקד תמיד ידעה שהיא מוזרה, היא הייתה שקטה וסגורה והיא לא זוכרת את עצמה בלי סכינים מוחבאים בבגדים. אמא שלה לימדה אותה איך ללבוש בגדים רחבים, וחולצות ארוכות להחביא בהם את הסכין. שקד עדיין לובשת בגדים רחבים, למרות שהפעם האחרונה שאמא שלה דיברה אתה על זה, היה בגיל שש. זאת הייתה גם הפעם האחרונה שבה היא זכתה לראות את אמא שלה בחיים.  

אמא שלה אמרה לה לא לגלות לאף אחד, אפילו לא לאבא. ושקד לא גילתה. אבא שלה היה יוצא מהבית בשמונה בבוקר וחוזר בעשר  בלילה. לפעמים, כששקד הייתה נשארת ערה מאוחר היא הספיקה לראות אותו. והוא תמיד היה עייף.

אמא שלה עבדה מהבית. בכל יום היא הייתה מאמנת את שקד בצהריים בכושר גופני, סיבולת, מהירות, אומניות לחימה ומעל הכול - שליטה בסכינים. שקד תמיד שאלה את אימה לסיבה שבגללה היא צריכה ללמוד את כל זה. אחרי הכל, את שאר הילדים בגילה מחנכים נגד אלימות, ובטח שלא מרשים להתעסק עם סכינים. ולמה, היא תהתה,  צריך להסתיר את כל זה מאבא. אמא שלה תמיד ענתה את התשובה הנדושה – "כשתגדלי תביני" והמשיכה במעשיה.

לאמא שלה היה חדר עבודה שהיא לא הרשתה לאיש להיכנס אליו, והוא היה נעול תמיד. אפילו אבא שלה לא ידע מה יש שם. כשאמא שלה מתה מהמחלה, המילים האחרונות שלה לאביה היו – "אל תפתח את חדר העבודה." והיא ידעה שהוא יקשיב לה, הוא אהב אותה מאוד, והיה לה ברור שהוא ישמור על מילותיה האחרונות. היא נתנה לו את המפתח של חדר העבודה, מפתח כסוף וישן עם ציור של דרקון מוטבע עליו בזהב, לפחות שקד האמינה שזה מה שמצוייר על המפתח, מהרגעים הספורים שעבר מול עינייה. ואמרה – "תביא את המפתח לשקד כשהיא תהיה בת 16, אל תיכנס איתה." ומאז, לא משנה כמה פעמים שקד ניסתה לרמוז על כך, אביה נשאר בשתיקתו.

 המילים האחרונות שלה לשקד היו – "תמשיכי להתאמן בבקשה, תמשיכי להסתובב עם הסכינים ותבקשי מאביך לשלוח אותך למוד אומנות לחימה בחוגים." היא נתנה לה תליון כסוף ועתיק, בעל אותו תחריט דרקוני מזהב שנראה על המפתח. היא אמרה לה שהתליון הוא רכוש שעובר במשפחה במשך מאות שנים, ושלעולם לא תוריד אותו. "אחד הצדדים נפתח בקלות, ובכל זאת אסור לך לספר עליו לאיש. כן, גם לא לאבא. את הצד השני של התליון, תוכלי לפתוח רק בעזרת מפתח, שנמצא על השולחן בחדר העבודה הנעול שלי. כשתפתחי את החדר, בגיל 16 – תפתחי את הצד הנעול של התליון."

מיד לאחר שסיימה לדבר, אמא איבדה את ההכרה. עשרים דקות לאחר מכן היא כבר לא היה בין החיים.

כשלושה חודשים לאחר מות אמה, אבא של שקד חזר לשגרה הקודמת. יציאה ב-8 מהבית, וחזרה ב-.10 לאחר החודש הראשון שקד ביקשה ממנו לרשום אותה לחוגי לחימה. הוא ניסה לשכנע אותה להירשם לחוגים אחרים במקום, בישול, שירה ו-"אלוקים אדירים שקד את כל כך מוכשרת למה לא חוג ציור". כל הניסיונות שלו עלו בתוהו. ולאחר וויכוח ארוך שהפסיד בו,  רשם אותה למספר חוגי לחימה שונים. גם כשלא למדה, היא המשיכה להתאמן בבית. בבית הספר היא נחשבה למתבודדת ומוזרה, שאוהבת לקרוא בשקט במקום לנהל שיחות עם אנשים. לא היו לה חברים והיא גם לא חיפשה כאלה, הספרים נתנו לה את כל החברה שהיא הייתה צריכה.

היא הייתה קוראת ספרים כמו אוכל, בולעת אותם בבת אחת. היא הייתה קוראת כל מה שהייתה מצליחה להניח עליו את ידה, והאהובים עליה ביותר – היו ספרים על אומניות לחימה ודרקונים.

אבא שלה היה מוטרד מהאובססיה שלה בלחימה, ולכן ניסתה כמיטב יכולתה להסתיר ממנו את הספרים בנושא. הוא שאל אותה מפעם לפעם אם הצורך ללמוד לחימה מגיע מפחד, אם היא רוצה פסיכולוג שימצא את הבעיה. יכול להיות ששקד הייתה מסכימה אם זה היה אומר שאבא שלה היה נשאר יותר בבית, אבל זה לא היה קורה. ולכן היא תירצה את זה בכך שהיא רוצה להיות שונה משאר הילדים, בולטת. אביה קיבל את זה בהסכמה, ורק הוכיח לה יותר כמה שהוא לא מכיר אותה. היא? בולטת? היא תהתה בפעם האלף למה אמא שלה התחתנה איתו, אדם שכל כך שונה מהן.

היא החליטה שזה מעליב לשאול אותו למה אימה התחתנה איתו . 

		הפרק הבא