נעים עכשיו

"בכאב מצאתי אושר,

באור גדול מצאתי חושך...."

בדידות. עצב .שינאה.

הוא עזב אותי. בשבילה.

תפסתי אותם מתנשקים . בחדר שלנו. בבית שלנו.

חושך עטף אותי. 

ברגע של חולשה ובלבול,

קיללתי אותה ורצחתי אותה. מוגלגית מלוכלכת.

אני שונאת אותה. ואותו. ואת כולם.

הרגשתי טוב. אכזרית. בשליטה.

הוא התחנן בפני, ולא הקשבתי.

הוא הפך את עולמי מאלומה של אור לאפלה מאיימת.

" כל השקרים סופם אמת,

וכמה יש לי עוד לתת. "

שקרן. רמאי. עלוב. בוגד.

ליבי התקשה לאבן, ועטה כפור.

הרגשתי עליונות, כוח.

אני יכולה יותר, אני רוצה עוד.

"את השירים שלא כתבתי,

לאהבות שלא אהבתי,

הכשלונות אל מל כולם,

וניצחון אחד קטן."

רומתי. נוצלתי. על ידיו.

במשך זמן. לשם השעשוע.

סוףסוף מרגישה מנצחת,

מביטה עליו מלמעלה ולא הוא עליי.

הכישלונית. הגרועה. הטיפשה. הפתטית.

כבר לא.

ניצחון. חוזק . כוח.

התרוממות רוח.

עוד.

"והמרחק מגעגוע ,

הוא המרחק משיגעון,

אני עוצמת את העיינים,

בין מציאות לבין חלום...."

התגעגעתי אליו. כמהתי אליו.

והוא היה ביינתים עם מישהי אחרת.

אהבתי אותו. והכל בגללו.

רגע. לא!

השתגעתי. רצחתי בנאדם.

תחושת הכוח סחפה אותי.

אין דרך חזרה. זהו לא חלום.

התמכרתי לרצח, 

וברגע של חולשה לכוח והעליונות,

שהעיניו המרושעות הביטו בי בסלידה וגועל,

רצחתי גם אותו.

"ומי יזכור שלא אהיה פה? 
ומי יקח אותי אליו? "

מה עשיתי?

אהובי. מחמל נפשי.

ראה מה גרמת לי לעשות.

אני טובעת. מסתחררת.

משתגעת.

אני לא אני.

אני רוצחת. קפואה. אכזרית. אחרת.

אין מי שיקח אותי אליך,

יכפר על מעשיי. אתה איננו.

וכמוך גם נשמתי.

"אני עוצמת את העיניים 
וזה נעים נעים עכשיו..."

זהו .אני חדשה.

הייתי מבולבלת, לא יודעת מה אני ומי אני.

לא עוד.

קמתי ויצאתי מהבית.

פוסעת ברחוב.

אחרת.

עוד. עוד.

אני רוצה לרצוח.