מעלילות ג'יימס הנפוח וסבר-מאוס

שנה ראשונה

פרק I:  סבר מאוס

מעולם לא הרגשתי כל כך מושפל. עד שההוא מהתא ברכבת החליט לתת לי את השם גנאי הזה: סבר-מאוס. אמנם תמיד צחקו עלי בגלל הלבוש לי, ובגלל ההורים שלי, אבל סבר מאוס זה הגבול.

כי סבר מאוס זה לא השם שלי. השם שלי הוא סוורוס סנייפ.

אחרי שההוא מהתא העליב אותי, לילי ואני הלכנו לחפש תא אחר. הרכבת הייתה כבר מלא כמעט לגמרי. כמעט.

הצלחנו למצוא תא לקראת סוף הרכבת, שישבו בה רק שלושה ילדים, כך שהיה מקום גם לנו.

"אפשר לשבת פה?" שאלה לילי את הילדים שישבו שם. הם הינהנו, והתיישבנו בתא.

הייתה לרגע שתיקה מביכה, בה הילדים שישבו שם בחנו אותנו. היו שם שני בנים ובת. הבת נראתה כאילו הייתה עושה כל דבר כדי לשבת במקום אחר. היא הייתה  קטנה רזה, ועל פניה אינספור נמשים. שיערה הבהיר היה אסוף על עורפה בסרט בצבע אדום, ועיניה היו כחולות עם ריסים ארוכים. היא נראתה לגמרי כמו בובה בחנות צעצועים מוגלגים.

שני הבנים האחרים היו שונים לגמרי מהילדה הקטנה שישבה בתא. אחד מהם היה גבוה ודיי רחב, שיערו היה אמנם בהיר, אבל עיניו היו כהות וקרות. הילד השני היה  גם גבוה אבל רזה בהרבה מהשני. שיערו הכהה סודר בתכשיר כלשהו, ומתחת לעיניו היו שקיות שחורות.

"אני לילי אוואנס," אמרה לפתע לילי, והשיטה את ידה לילדה האחרת. הילדה נראתה אסירת תודה שלילי מדברת איתה.

"אני מרי מקדונלד," אמרה הילדה. לילי חייכה אליה חיוך גדול, מלא שיניים ישרות וצחורות.

"אני סוורוס סנייפ," אמרתי בדרך אגב, אבל מרי כבר הייתה שקועה בשיחה עם לילי. הילד הרזה גילגל בעיניו.

"אני סאם אייברי, וזה מאלסיבר." אמר, "ואנחנו לא בנות, אז יהיה לך יותר קל להתחבר אלינו, אלא אם אתה רוצה להיות בגריפינדור, כמו המרי הזאת."

"אני רוצה להיות בסלית'רין…" מלמלתי.

"יופי, אז, בטוח נסתדר!" אמר מאלסיבר. "אלא אם אתה אוהב בוצדמים ואז-"

"ואז מה?!" שאלה לילי, שהפסיקה את השיחה כששמעה את המילה 'בוצדמים'.

"למה, אוואנס, את אוהבת בוצדמים?!" שאל אייברי.

"אם אתה מתכוון ל'ילדי מוגלגים' אז כדאי שתפסיק להגיד כאלה שמות גנאי, כי אני אחת מהם!" אמרה לילי. רציתי לעצור אותה, לפני שתגיד את זה, אבל אייברי ומאלסביר שמעו.

"את בוצדמית?!" הם שאלו באותו הזמן, "אז לכי מפה!" אמר מאלסיבר.

לילי נראתה כאילו היא רוצה להגיד עוד משהו, אבל היא לא רוצה להכנס לקטטה.

"בואי מרי, נמצא לנו תא אם אנשים שלא אכפת להם לשבת עם גריפינדורים וילדי מוגלגים. הן נעמדו והחלו לצאת מהתא.

לצערי, באותו רגע מתחתי את רגלי, ומרי מעדה עליה. לילי עזרה לה לקום, והיא הסתכלה עלי במבט המום.

"אתה בא איתנו, סו?" היא שאלה, קולה ניהיה יהיר יותר מרגע לרגע. הסתכלתי רגע על חברי לתא. שניהם נראו כאילו ברור שימויונו לסלית'רין, ולא רציתי אויבים בבית אליו כנראה אשתייך.

"אני חושב שאולי כדאי שאשאר," אמרתי, "פשוט אנ-"

"אתה רוצה חברים סלית'רינים, אז אין בעיה!" אמרה מרי. היא לקחה את ידה של לילי, ושניהן יצאו מהתא.

רציתי ללכת אחריהן, אבל מאלסיבר ואייברי הסתכלו על כל תנועה שלי.

"אם אתה רוצה להיות חבר של סלית'רינים, אז אין בעיה!" אמר אייברי בקול דומה עד אימה לזה של מרי. מאלסיבר צחק, ולא הייתה לי ברירה, אלה לצחוק גם.

צחקנו זמן מה, עד שכבר כאבה לנו הבטן מרוב צחוק.

"אתה יודע, סנייפ, אתה יכול להיות יופי של סלית'ריני…. אתה לא צריך בוצדמים וגריפינדורים…" אמר אייברי.

"אל תקרא ללילי בוצדמית…"מילמלתי. מאלסיבר גיחך ואייברי גילגל בעיניו. הייתה לי הרגשה שאייברי אוהב לגלגל בעיניו.

"תשמע, סנייפ, אני חושב שכדאי שתבין: רוצה להיות חלק מסלית'רין באמת? אז תפסיק להיות כזה אוהב בוצדמים. בסופו של דבר לא יצא מזה כלום." אמר אייברי.

"תקשיב לאייברי. אבא שלו הוא אחד מהאלה שעוזרים לאדון האופל", אמר מאלסיבר.

"מאלסיבר, למה שלא תסתום?! אם אחד הגריפינדורים ישמע את זה, הם יקחו את אבא שלי לאזקאבן, ותודה רבה, אני מעדיף שאבא שלי בבית." אמר אייברי. הפעם היה תורי לגחך. היה משהו בשניים האלה שנורא הצחיק אותי: אייברי מדבר, מאלסיבר מסכים ומגלה משהו שלא אמור לגלות. התחלתי ממש לחבב אותם.

"אז אתם רוצים להיות אוכלי מוות כאילו?" שאלתי בדרך אגב.

אייברי שתק לרגע. הוא קם פתח את דלת התא, הסתכל מסביבו, סגר את הדלת, והתיישב שוב.

"אם מישהו היה שומע, היינו מזמן באזקאבן, אבל כן. הרי בסופו של דבר הוא ינצח." אמר אייברי.

"הוא צודק." אמר מאלסיבר.

"אני תמיד צודק." אמר אייברי. ואז התחלנו להתפקע מצחוק.

באיזשהו שלב, הגיעה אישה מבוגרת, עם עגלת ממתקים. לא היה לי הרבה כסף לקנות ממתקים, אב לאייברי אמר שלא אדאג.

"בסלית'רין אנחנו כמו משפחה. אבל שתדע, אם אתה ממוין לבית אחר, אתה חייב לי" הוא אמר, וקנה כמה צפרדעי שוקולד ועוגות קדרה. יצאתי מהתא, בכדי לעזור לאייברי לבחור את הממתקים, אבל מיד הצטערתי.

כי למקום הגיע הילד עם השיער השחור והמשקפיים העגולים מהתא הקודם, ולידו שני בנים , אחד עם שיער שחור ועיניים כחולות, ואחד עם שיער בהיר ועיניים בהירות. שניהם בדיוק צחקו מבדיחה של הילד עם המשקפיים, והילד נראה מאוד מרוצה מחבריו החדשים.

הם הסתכלו עליו במבט אוהד, משהו שהייתי יכול רק לחלום עליו מחברי החדשים.

* פרק קצר, אשמח לתגובות*

		הפרק הבא