רגשות

לשמור בפנים

הוא אף פעם לא ביקש להיות כזה. זאת לא אשמתו. 

זה פשוט קרה.

בעיקר בגלל ההורים שלו.

הוא פחד. גם הם פחדו. אבל לא יכלו לעשות כלום למענו.

למרות שרצו.

הוא שנא אותם על מה שקרה. למרות שזו לא הייתה אשמתם.

למרות שזו קצת אשמתם.

והוא שנא את עצמו, על המחשבות שלו. על הרגשות הללו. על מה שהוא היה צריך להיות. על מה שהוא היה צריך לעשות.

ההורים שלו היו כול כך גאים בו. לפחות זה מה שאמרו. אבל הוא ראה שהם חששו. לחייהם ובעיקר לחיים שלו.

הוא הרחיק את כולם. לפני שכולם התרחקו ממנו. אפילו שני חבריו הטובים לא יכלו לעזור לו.

גם הם, נעשו רק למכרי עבר. 

הוא תמיד הקרין קרירות ואדישות. 

אבל אחרי מה שקרה, הוא לא יכל להרגיש כלום. כלום חוץ מפחד.

כול פעם שאדון האופל קרא לתומכיו. זרועו צרבה בכאב.

אבל הכאב נבלע כמעט לגמרי, כי כול פעם מחדש בחילה עזה תקפה אותו, בגלל שהוא ידע.

בגלל שהוא ידע שהוא אוכל מוות.

הוא לא סיפר את זה לאף אחד, הוא היה צריך להיות חזק. ולא להראות את האימה המתמדת שמלאה אותו.

כשהתחילה המלחמה בהוגוורטס, חרדה שונה מלאה אותו. 

הוא חשש שהוריו ימותו, והוא יישאר לבד בעולם. 

הוקצה לו משימה, אך הוא נכשל בה. בסתר ליבו שמח על כך. אבל איבד חבר ילדות תוך כדי.

כשהקרב האחרון התחיל, כשכבר היה אפשר להרגיש את הסוף, הוא ראה אותם.

ההורים שלו שרדו, ולא ניסו אפילו לעזור לחבריהם, אוכלי המוות. רק חיפשו אותו. 

כבר לא היה אכפת להם מהמלחמה. או מוולדמורט. רק ממנו.

בפעם הראשונה מזה חודשים, ואפילו שנים, הוא הרגיש.

דראקו מאלפוי לראשונה ידע מה זה להיות באמת מאושר.

תגובות?