להיות עצמי

להיות עצמי

אף פעם לא יכולתי להיות עצמי.

תמיד אמרו עליי משהו.

ביסודי. מא'- עד ו', תמיד סבלתי מהצקות.

אם הייתי מצטיינת- קראו לי חננה. 

אבל כשנכשלתי בכוונה כדי שיפסיקו לקרוא לי כך, התחילו לקראו לי טיפשה.

כך או כך, לא יכולתי להיות עצמי.

נסיתי להשתלב. אבל נכשלתי. תמיד הפנו לעביר אצבע לועגת.

לגלגו על שערי הנפוח. לגלו על שיניי הבולטות.

לגלגו על היותי מי שאני. 

לא יכולתי להיות עצמי.

אם ניסיתי להיות כמו השאר- קראו לי נגררת.

אם נסיתי להיות שונה- קראו לי מוזרה.

הם לעגו לנסיונות שלי להתחבר לאנשים.

ואפילו לא יכולתי להעמיד פנים משהי שאני לא.

יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר.

הדמעות איימו לרדת מהעיניים שלי ולהחתים את פניי.

לקחתי את הדואר ועיינתי בו.

ומכתב משונה עם דיו ירוק וחותם שעווה משונה סגלגל.

המכתב היה ממוען עבורי. 

אז פתחתי אותו.

גיליתי שאני מכשפה. 

הלב שלי פעם במהירות.

לרגע שמחתי, ואז נבהלתי. 

עוד סיבה ללעוג לי? עוד נשק לפגוע בי?

ההורים שלי חזרו הביתה בערב.

הם מצאו אותי בוהה במכתב.

לפני שהספקתי לומר משהו נשמעה דפיקה בדלת.

נציג ממשרד הקסמים עמד בפתח ואמר שבא להסביר לי ולהוריי-

מה לעזאזל זה אומר?!

_____________________________________________

כשעליתי לרכבת, התרגשתי כולי.

התחלה חדשה. זה הדבר היחיד שרציתי בעולם.

שלא יודעים מי אני ולא מכירים אותי.

לבשתי ישר את גלימת המכשפה שלי.

רציתי כבר להגיע להוגוורטס.

קיוויתי ששם, אני אוכל להיות עצמי.

ילד אחד בשם נוויל איבד את הקרפד שלו.

אז עזרתי לחפש אותו. 

בקרון אחד עצרתי. ילד ג'ינג'י החזיק שרביט ועמד לעשות קסם.

לא ראיתי אף קוסם עושה קסם. עשיתי כמה בעצמי, אבל זה לא אותו הדבר.

הוא נכשל. וקראו לו רון וויזלי.

לילד השני קראו הארי פוטר. אותו הכרתי.

קראתי את כול ספרי הקוסמות שיש מרוב שרציתי להכיר את העולם הזה.

הג'ינג'י הביט בי במבט ביקורתי.

מה שגרם למגננות שלי לעלות, סיפרתי את כול מה שלמדתי.

והרסתי את ההתחלה החדשה.

_____________________________________________

מצנפת המיון שלחה אותי לגריפינדור, בית האמיצים.

לא הרגשתי אמיצה במיוחד.

לא השגתי חברים חדשים, לא הכרתי תלמידים.

רק שקדתי על הלימודים.

מה שזיכה אותי בעלבונות מצד הג'ינג'י הזה.

רון וויזלי.

ולא רק ממנו. ושוב זה קרה.

קראו לי יהירה. חפרנית. שחצנית.

והנה שוב לא יכולתי להיות עצמי.

לא יכולתי יותר.

הלכתי לשירותים ובכיתי שם. כול היום.

לא הלכתי לארוחות. לא הלכתי לשיעורים.

ילדה אחת חיפשה אותי. אבל לא רציתי בחברתה.

סילקתי אותה משם.

וכמו מתוך חלום בלהות, טרול חיכה לי מחוץ לתא השירותים.

כאילו שלא היה לי יום מספיק גרוע.

הייתי כול כך מופתעת ומפוחדת שלא עלה על דעתי להשתמש בשרביט.

הרגשתי שוב חסרת אונים. חסרת קסם.

______________________________________________

חשבתי שזה הסוף שלי.

אחרי חיים לא ארוכים, ודי אומללים.

למזלי, רון וויזלי והארי פוטר באו לחפש אותי.

הם נאבקו במפלצת למעני והצילו אותי.

הייתי נבוכה.

לא חשבתי שמשהו יסכן את עצמו בשבילי ככה.

מאז נעשינו לחברים הכי טובים. שלושתינו.

וסוף סוף,

יכולתי להיות עצמי.