לעוף אל החופש

לעוף אל החופש

אוליבר ווד הלך במדשאות וחיפש אחר גופות נוספות.

הם ניצחו במלחמה. הכול נגמר.

המתים היו רבים מספור. הם לא חגגו את הניצחון. זה הרגיש לכולם כמו בגידה.

השמיים נצבעו בשחר אדמדם. הוא הסיט את כול החושך והאיר את השמיים.

זה הרגיש טיפה כאילו הטבע משתתף איתם.

אחרי תקופה ארוכה וחשוכה, הגיע זמן חדש, טוב יותר.

העצב פעפע בתוכו. אביו נהרג במלחמה. וחבר טוב שלו, פרד וויזלי מת גם הוא.

הוא ראה את משפחת וויזלי והשתתף בצערם, אבל לא נשאר לנחם אותם.

שום 'סליחה' מצדו או מצד כול אחד יחזיר את בן המשפחה האבוד. זה היה אבל משפחתי.

לגבי האבל המשפחתי שלו… אימו ואחותו הצעירה היו בבית. מוגנות ולא מודעות למות אביו.

ההודעה תגיע אליהן מתי שהוא.

הוא לא רצה שיבואו. אם ישתקע בעצב זה לא יעזור לו.

לחשוב על התהום העמוקה שנפערה בתוכו זה לא יקדם אותו.

אבא שלו תמיד עודד אותו להיות חזק, ותמיד לחשוב על הצד החיובי.

הצד החיובי...

אוליבר נשם עמוק. הוא לא שם לב לכך שהוא צעד לעבר מגרש הקווידיץ'.

הוא הביט בעמודי הקליעה. הוא התגעגע לתקופה בו היה השומר והקפטן של קבוצת הקווידיץ'.

בזמן הזה הדבר היחיד שהדאיג אותו היה אליפות הבתים.

הוא הסתכל על המושבים. הוא זכר את עידודם של הגריפינדורים, את הדגלים האדומים,

את צעקות השמחה כשקלעו וכשחסמו, את קריאות הבוז כלפי הקבוצה השנייה, את הקריינות של

לי ג'ורדן, את פרופסור מקגונגל נוזפת בו שיפסיק להתחיל עם אנג'לינה.

וחברי הקבוצה שלו… גם אליהם התגעגע, פרד וג'ורג' וויזלי, אנג'לינה ג'ונסון, אליסיה ספינט, קייטי בל,

וכמובן שהארי פוטר. המחפש בעל הכשרון הטבעי.

אוליבר אהב קווידיץ', אבל לפעמים הוא רצה כול כך לנצח ששכח להנות.

מבטו נפל על נערה שישבה לידה על המושבים. הוא לא זיהה מי זאת מרחוק.

הוא פנה והתחיל לעלות במדרגות לעבר הדמות.

כשהתקרב, ניצוץ של זיהוי חלף בראשו. הוא לא יכל להזכר למה.

היא שמה לב אליו כשהיה במרחק די קטן ממנה.

"היי." אמר לה.

"היי." השיבה לו וחזרה לבהות במגרש.

שיער שחור ארוך, עיניים שחורות ומלוכסנות טיפה, פנים יפות, נמוכה מעט, קווידיץ'…

"צ'ו צ'אנג, נכון?" ניסה.

היא הנהנה.

"שחקת פעם נגדי בקווידיץ', היית מחפשת."

"כן. אתה היית השומר. אמרת להארי להפיל אותי אם אני מפריע לו." קולה היה חלול כמו קודם.

אופס..?

"מצטער."

"זה בסדר." גוון קולה לא השתנה.

הוא התיישב לידה. ושתיקה השתחררה. לא נראה שצ'ו עומדת ליזום שיחה.

"אז, למה באת לכאן?" שאל אותה.

צ'ו משכה בכתפיה ונפנתה להביט בו. "אני לא יודעת בדיוק למה. זה פשוט מקום שקל לי לחשוב בו.

אני הייתי צריכה להרגע קצת אחרי כול מה שקרה."

סוף סוף נשמע קורטוב של חיים בקולה.

הוא הנהן כמסכים. הדבר נכון גם לגביו.

הוא זיהה שגם בעיניה של צ'ו משתקפים געגועים עמוקים.

"מתי הפעם האחרונה שטסת על מטאטא?" שאל אותה והיא נראתה מופתעת.

"ממזמן… כשסנייפ היה מנהל לא העזנו להתחרות נגד סלית'רין. לא עפתי חודשים."

הוא חשב מעט, והלך לחדרי ההלבשה. היה שם חדר מטאטאים. חברי הקבוצה שלו הרבה

פעמים שכחו את שלהם שם. כשהוא עזב את הוגוורטס הוא שכח את שלו.

פאדלמייר יונייטד קנו לו אחד חדש, אבל זה לא אותו מטאטא נאמן.

הוא כיוון את שרביטו וחשב אלוהומורה. הדלת נפתחה בנקישה והוא הוציא משם את המטאטא הישן

שלו שנשאר שם אחרי כול השנים ועוד אחד לצ'ו.

אוליבר הלך חזרה למגרש, הבחורה שכבר מזמן לא עפה הביטה בו בסקרנות.

"את באה או לא?!" צעק כדי שתשמע.

היא נעמדה והתחילה לרוץ למטה.

הוא הושיט לה את המטאטא כשהגיע לצדו.

"סתם ככה לעוף?" שאלה כשחבטה באדמה והעלתה לאוויר.

הוא עופף מולה. הוא הוציא מכיסו משהו. מוזהב. עם כנפיים.

"את מחפשת, לא?" שחרר את הסניץ'.

הכדור הפצפון והזהוב נעלם מיד.

העיניים השחורות של צ'ו סקרו כול פינה במגרש והיא התחילה להגביר את מהירות התעופה.

הוא לא היה מחפש, אבל לא יקרה כלום אם ינסה.

הוא גם התחיל לחפש את הסניץ'.

"אתה?! מחפש?" גיחכה צ'ו, הוא הופתע לראות שהיא עפה לידו. הוא היה עסוק בלמצוא

את הכדור המטופש הזה ולא שם לב. "טיפ ממני: תשאר שומר."

"ו… תזהר מקירות." הוסיפה.

"מה?" הוא לא הבין ובהה בה. היא צללה למטה והצדה.

הוא החזיר את מבטו קדימה ועיניו נפערו.

אוליבר התנגש חזיתית במגדל הפרשנות.

המטאטא שלו האט רק מעט את נפילתו למטה.

בכך הסתיימה קריירת המחפש שלו.

"אווץ'." נאנק בכאב. הוא נפל הרבה פעמים בכול השנים ששיחק בהם קווידיץ'.

אבל… "אחח." הברכיים והמרפקים שלו השתפשפו. הראש שלו כאב.

צ'ו נחתה לצדו. "לא קל להיות מחפש." חייכה, אבל אז רכנה בעיניים מודאגות "אתה בסדר?"

"כן… איה. לא."

היא התיישבה על ברכיה והוציאה את שרביטה. היא מלמלה כמה מילים. רגליו וידיו נרפאו.

"מצטערת. בפעם הבאה אני לא אעשה את זה."

"בפעם הבאה?" שאל אותה.

העיניים שלה היו מלאות צחוק והנאה. כול כך שונות ממה שראה בהן כשרק התחיל לדבר איתה.

"ברור. רייבנקלו נגד גריפינדור. משחק חוזר." היא הושיטה את ידה ללחיצה.

הוא לחץ אותה. ולא עזב.

היא גם לא עזבה.

הוא ידע שהיא סבלה בחייה.

היא ידעה שהוא סובל עכשיו.

הוא עודד אותה. וסוף סוף התגברה על הכאב שלה.

היא עודדה אותו. ואולי יוכל להתגבר על הכאב שלו.

וכך התחילה הבנייה של עולמם מחדש.