just smile

קרני אור דקותחודרות דרך האנב הקטן והמלוכלך לתוך הכוך מתחת לחדר המדרגות.

החדר הקטן מלא בחפצים ישנים ומוזנחים, כלים שבורים ושאינם כבר בשימוש, ארגזי קרטון עבשים ומעיל עבה וישן על הקולב.

אבל שם בקצה, דחוק בפינה, ילד קטן ורזה מכוסה בשמיכת טלאים ישנה ובמעיל צמר סגול, עדיין ישן וחולם לו חלומות מתוקים, עוד לא מתעורר למציאות.

שערו השחור והמבולגן נופל על פניו ומשקפיו המעוקמים הכחולים נפלו במעוקם על רצפת האבן הקרה, צמודים לגוף הילד הנם.

הבית התחיל להתעורר.

צעקה מלמעלה וקולות התארגנות מילאו את הבית. טפיפת רגליים מהירה נשמעה במורד המדרגות, קרקוש מפתחות בחור המנעול, ודלת הארון נפתחה.

צל גדול ושמן האפיל על פניו של הילד התמים, שלא חש ממעמקי שינתו את הסכנה המתקרבת, כשאז.....

"קום ילד עצלן! ממשיךלישון כשכולם כבר ערים ומוכנים! " נשמעה צעקה צורמנית מכיוון הדמות השמנה שנדחקה מבעד לדלת והעירה כעת בדחיפות גסות את הילד החמוד.

"קום כבר!" אמר מי אם לא הדוד ורנון, כששפמו מתנענע בעצבנות.

הילד הקטן שיפשף את עיניו באיטיות, הרכיב את משקפיו ומיהר להימלט מהמכה הבאה שניחתה עליו.

"ילד, יש לך מזל שלא המשכנו לך את העונש מאתמול, הכל בזכות זה שלדאדלי המתוק שלנו יש היום יום כיף עם אמא ואבא... ואתה, אתה נשאר פה בארון כדי שלא תהרוס את הבית,

אני ישאיר לך אוכל ושתייה ואשחרר אותך כשנחזור."

וסיימו מילים אלה, טרק את דלת הארון , נעל אותה שוב והלך.

הארי, שרק אם טריקת הדלת התעורר סופית, סקר את מצבו העגום והסתכל מסביבו על החדר הקטן.

ליד הדלת הונחה קערה עם מרק בצל מסריח, שהשכנה הביאה יום קודם ואף אחד לא רצה לאכול, צלחת עם עדשים חומות ואורז יבש, ובקבוק מים חצי מלא.

הוא נאנח והתיישב לאכול.הוא טרף את המרק המגעיל והחליט להשאיר את השאר לצהריים.

הוא קם ממקומו, דישדש לערימת החפצים הזנוחה וחיפש אביזרים למשחק. הוא מצא כף גינון גדולה, מסננת ברזל חלודה, ובד מצהיב ומתפורר.

הוא חבש את המססנת וקשר את הבד כגלימה, החזיק את הכף בידו והחל לשחק.

הוא דמיין את עצמו כאביר אציל, רוכב על סוס שחור לעבר הטירה. הוא נלחם בעוז ובחוזקה נגד מפלצות ורודות ושמנות שצעקו כל הזמן ונענעו את שפמיהם, ניצח אותם בנפנוף הכף הנה והנה,

ובעודו דוהר ברחבי החדר, כשהוא מגיע כמנצח, הוא נפל פתאום והשתטח על הרצפה.

עולם הדמיונות נקטע באחת. רגלו הקטנה הסתבכה בחפץ קטן בלהט המשחק ומעדה.

הארי הקטן לרגע שתק בהלם ואז פרץ בבכי. כמנהג ילדים בגילו , הוא פרץ בצרחות חזקות, וכששוםדבר לא הגיב לבכיו הוא הפסיק אט אט עד ששתק.

הוא קם ממקומו והתיישב. המשחק כבר לא קסם לו יותר. הכף נשארה על הרצפה, הגלימה נשרה מכתפיו ונשארה בערבוביה, והמסננת הייתה שעונה באלכסון על ראשו, מסתירה לו חצי משדה הראייה.

הארי הקטן ניגש לדלת בדשדוש לאחר הרהור קצר וניסה למשוך בידית. הדלת לא נפתחה. הוא צעד לאחור וניסה שוב פעם. היא עדיין לא נפתחה.

הארי בח את הידית בעיניו וחשב איך לפתור את הבעיה.

הוא אחז בידית בכל כוחו , משך ומשך, התרכז בכל כוחו, ופתאום..  היא נפתחה!

הארי שהשתמש בעוצמה רבה פשוט עף קדימה ונפל (שוב) על הרצפה. הפעם הוא ישר התרומם והמשיך ללכת, חופשי וסקרן.

השעה כבר הייתה מאוחרת, ובטנו קירקרה ושיוועה לארוחת צהריים.

הוא נכנס למטבח והביט באומללות בארונות ובמדפים הגבוהים ממנו בראש. הוא ניסה להושיט את ידיו במאמץ למעלה, אך לא הגיע.

הוא התיישב על הרצפה ובכה בשקט.

הוא היה עצוב ובודד , ואסור לו לעלות למעלה למשחקים כי הם של דאדלי והדוד לא מרשה ואחרי זה כועס עליו.

"הארי חמוד, " נשמעה קריאה מפתח המטבח. הארי המסוקרן ניגב את דמעותיו והתקדם באיטיות לכיוון הקול.

"הנה אתה!" אמר האיש החביב שנכנס למטבח, התקרב להארי והרים אותו על היידים. הארי שמעולם לא הרימו אותו, לא חשד כלל ונשען על האיש.

הוא בחן אותו בסקרנות, מושיט יידים למשקפיים הזהובים ומושך את הזקן הלבן. 

" הארי בוא, נביא לך משהו לאכול? " שאל האיש הנחמד ומשך באיטיות את זקנו מידיו הקטנות של הארי.

"רוצה אתזה! " אמר הארי והצביע על העוגת השוקולד החתוכה שעמדה על השיש.

"הו הארי, אתה באמת יודע מה לבחור הא? " שאל האיש בצחוק . הוא הושיב אותו ליד השולחן והגיש לו פרוסה.

"טוב זה מתאים, זה הרי היומולדת שלך..." אמר האיש והסתכל על הארי הרעב בולע את הפרוסה בשלמותה.

הארי שלא באמת הקשיב לאיש והתרכז בעוגה, דרש עכשיו: " עוד!" האיש חייך.

לאחר הפרוסה השנייה ,כשהוא רעב ושבע, הארי הקטן התחיל להתנמנם על הכיסא. הגיע מנוחת הצהריים!

"בוא קטנצ'יק, " אמר האיש ולקח את הילד שכבר נרדם בזרועותיו והשכיב אותו שוב בין השמיכות בארון מתחת למדרגות.

"יומולדת 4 שמח הארי, " אמר האיש בשקט. "אנחנו עוד ניפגש."

ובמילים אלה סגר את הדלת ונעל אותה חזרה.