רידל איש חידה

טום רידל מתגורר בבית יתומים בלונדון. הוא ילד שונה, מוזר, אין לו לא חברים ולא משפחה.

כל חייו הוא תהה מה מיוחד בו, אך לא הצליח להבין זאת. כאשר הוא התעצבן דברים מוזרים קרו, וכשהאשימו אותו לא ידע במה מדובר, אך בכל זאת הוא ידע שזה קשור אליו. לדעתו הכל היה קשור אליו.

הוא היה ילד נאה בעל שיער שחור ופנים חיוורות. יום אחד הוא שמע דפיקות בדלת חדרו. הוא פתח את הדלת ומולו הגיח אדם זקן ומוזר, אשר גלימה כחולה עטופה סביבו. טום הביט בו בפנים רציניות כאילו לא רצה בנוכחותו.

"שלום טום, אני הוא פרופסור דמבלדור," אמר האיש.

"כשאתה אומר "פרופסור" אתה מתכוון לרופא, נכון?" אמר טום כשהבעת זלזול ממלאת את פניו.

"טום, אני לא רופא. אני מורה בבית ספר לקוסמים, לא סתם קורים לך דברים מוזרים. טום, אתה קוסם, אך אינך יודע לשלוט בקסמיך, ולכן אני מזמין אותך לבוא ללמוד כשפים וקסמים בבית הספר 'הוגוורטס'," דמבלדור אמר זאת בנוחות והבנה, הרי אי אפשר לצפות מאדם שחי כל חייו בין אנשים רגילים לדעת מראש שקיימים בעולם "קסמים".

"אתה קוסם? תוכיח!" אמר טום בפקודה.

דמבלדור שלף מכיסו מקל מוארך והורה איתו לעבר ארון הבגדים, הארון התלקח מיד. הבעת פניו של טום גילתה עניין רב.

"איפה משיגים כזה?" אמר טום בחמדנות ניכרת והצביע לעבר השרביט.

"כל דבר בעתו, טום. בינתיים אני חושב שיש בארון משהו שמנסה לצאת," ענה דמבלדור. ובאמת בתוך הארון בקע מעין רשרוש מוזר.

"נו, למה אתה מחכה? תוציא אותו," אמר דמבלדור בציפייה.

טום היסס לשנייה אבל אחר כך הלך לארון והוציא משם קופסא קטנה, שממנה בקע הרשרוש. טום פתח את הקופסא והוציא ממנה משחקים ישנים כגון יויו, כדור טניס ועוד, כאשר הוציא את הדברים הרשרוש נפסק.

"אתה תחזיר אותם לבעליהם." פסק דמבלדור שידע שהחפצים גנובים. "קח, זאת רשימת ציוד להוגוורטס, אתה תזדקק לה."

דמבלדור העביר לידיו של טום רשימה שבה היו כתובים דברים, למשל קדרה או שרביט.

"איך אני משיג אותם?" שאל טום

"סמטת דיאגון, אני אלווה אותך," אמר דמבלדור.

" אני אלך לבד, איך מגיעים?" אמר טום בתקיפות.

דמבלדור הסביר לטום איך להגיע לסמטת דיאגון, "ותזכור, לפונדקאי בקלחת הרותחת קוראים טום, קל לזכור."

למשמע שמו טום עיוות את פניו בכעס, הוא לא סבל כל דבר שדומה לו. הוא רצה להיות מיוחד, וחשב שהוא מיוחד.

דמבלדור יצא מהחדר והשאיר אותו לבד עם מחשבותיו.

יום לאחר מכן, הסתובב בלונדון נער רזה וגבוה. טום רידל חיפש את הקלחת הרותחת, הוא לא התקשה למצוא אותה.

טום ראה מקבץ אנשים מוזרים בעלי מצנפות מוארכות, הוא הבין מיד שאלה קוסמים.

טום נכנס לקלחת הרותחת. לפתע איש מוזר קפץ לידו.

"רוצה לאכול משהו?" אמר האיש בקול של צפרדע.

"לא תודה, אני בדרך לסמטת דיאגון," ענה טום בקול בלי טיפת רגישות. הוא עמד מול קיר אבנים ונגע באבן שדמבלדור אמר לו לגעת בה. באמצע הקיר נפער חור וטום עבר בו. מולו עברו המוני קוסמים אשר עסקו בקניות.

טום הסתכל על המוצר הראשון ברשימה: שרביט. דמבלדור אמר לו שהוא ימצא שרביט בחנות של אוליבנדרס. טום לא התקשה במיוחד למצוא את חנות השרביטים, היא הייתה גדולה ומלאה במדפים שעליהם קופסאות מוארכות. טום הסיק שבתוך הקופסאות הללו יש שרביטים. הוא לא הבין מדוע צריך כל כך הרבה סוגי שרביטים, הרי כל אחד מקבל שרביט זהה לשרביט חברו. הוא נכנס לחנות וראה שם איש זקן.

"שלום, אתה אוליבנדרס?" שאל טום,

"כן, ולפני שתקנה שרביט אתה צריך להבין דבר אחד, השרביט בוחר את הקוסם ולא להפך, בגלל זה יש פה הרבה סוגי שרביטים," אמר אוליבנדרס.

טום פער את פיו. איך הוא ידע מה אני חושב? אך המחשבה הזאת לא העסיקה את טום להרבה זמן כי מיד אוליבנדרס ענה; "כולם חושבים את זה, לא רק אתה."

טום הסתיר את מבטו הזעוף, הרי הוא הוא מיוחד, הוא ורק הוא. הוא שמר על קור רוח וביקש לקבל שרביט.

"בוודאי," ענה אוליבנדרס והוריד מיד את אחד הקופסאות. הוא פתח אותה והושיט לטום שרביט מוארך.

טום הניף את השרביט ואחד הארונות התמוטט.

"לא, זה לא זה," אמר אוליבנדרס והוריד קופסא אחרת. "זו נוצת עוף חול, זה יכול להתאים לך."

טום הניף את השרביט והרגיש זרם אוויר חם ונעים, התחושה הייתה מדהימה וטום הבין מיד, זה שרביטו.

"זהו זה," אמר אוליבנדרס בסיפוק.

טום יצא מהחנות והלך לקנות קדרה, גלימות ספרים ועוד. הוא זכר את הפתק השני שדמבלדור הושיט לו, הפתק של הרכבת.

ביומיים שנותרו עד יציאת הרכבת מקינג קרוס ישן טום ברחוב. הוא לא הצליח לסבול את שהותו בבית היתומים כאשר ידע שמקומו אינו שם.

כאשר הלך לקינג קרוס הוא חיפש את המקום שבו דמבלדור אמר לו לעבור בקיר. הוא ראה קבוצת קוסמים ובה ילד בעל שיער שחור והבעת זלזול על פניו.

"שלום, קוראים לי טום," אמר טום לילד, "אני שנה ראשונה פה, אתה?"

"קוראים לי לסטריינג', גם אני שנה ראשונה," ענה לסטריינג' במהירות ורץ דרך המחסום. טום ראה את לסטריינג' נעלם מיד ברגע שנגע במחסום. טום עשה כמוהו ונעלם אף הוא.

טום הגיע למקום הומה קוסמים צעירים ובוגרים יחדיו. טום ראה שלט גדול שעליו היה כתוב "רכבת אקספרס".

טום ראה באמצע הרציף רכבת גדולה ואדומה. הרכבת השמיעה צפירה ראשונה.

טום מיהר לעלות לרכבת. הוא חיפש את התא של לסטריינג, והוא מצא את תאו של לסטריינג דיי בקלות. בתא ישבו לסטריינג ועוד שני ילדים. זוג הילדים הנוספים היו שמנמנים ובעלי עיניים קרובות.

"הם אייבורי ודולוחוב," אמר לסטריינג' במהירות.

טום הבחין בכך שלסטריינג' לא כל כך אוהב את נוכחותו בתא.

"אם אתה לא רוצה שאני אהיה פה, פשוט תגיד!" צעק טום בתוקפנות.

"בוגד דם, מי ירצה להיות בחברתך!" זלזל לסטריינג כתגובה.

בשביל טום זה הספיק. הוא שלף את שרביטו הניפו והצביע על לסטריינג'. לסטריינג' הועף על חלון התא בפראות. טום לא הבין. הוא הרי עוד לא למד לעשות קסמים.

לסטריינג' קם, שלף אף הוא את שרביטו והצביע לעבר טום. כלום לא קרה.

טום צחקק בלגלוג והניף את שרביטו לביצוע עוד קללה. לפתע פניו של לסטריינג' התמלאו פצעונים. הוא לא יכל להפסיק להתגרד.

המחזה הצחיק את טום כל כך עד שלא שם לב שכיוון בטעות את שרביטו אל אדם מבוגר שעבר במסדרון. הקללה פגעה באדם ושברה כמה מצלעותיו. בתנועת שרביט של האדם נרפאו הצלעות מיד.

"מוזר שאתה מפגין יכולת כזאת טובה עוד לפני השיעור הראשון שלך, אני פרופסור סלגהורן, המורה לשיקוים," אמר האיש.

טום הנהן בבושה.

"אין לך במה להתבייש, בחור צעיר," אמר סלגהורן בחיבה. "נדיר למצוא כשרונות כמו שלך."

הבעת שמחה עלתה על פניו של טום. 'אני בכל זאת מיוחד,' חשב.

"שימו גלימות," אמר סלגהורן "אנחנו מתקרבים."

טום לבש את גלימתו.

הרכבת עצרה במעין כפר קטן. ליד הכפר עבר נהר. הנהר הוביל לטירה ענקית בגודלה. על השביל היו כרכרות.

הילדים הגדולים עלו לכרכרות אך הילדים הצעירים היו צריכים ללכת לסירות.

"כל החדשים אלי!" צעקה גברת שמנמנה.

טום הלך לעברה, התיישב באחת הסירות והחל לחתור. הוא חתר וחתר עד שהתעייפו ידיו.

'למה הלכתי לסירה משלי?' חשב. אך זה לא שינה הרבה כי במהרה הם הגיעו לטירה.

טום נפעם למראה הטירה. הוא מעולם לא ראה דבר גדול כל כך.

"לא להתפזר, בואו איתי," אמרה המורה השמנמנה.

הם נכנסו לטירה, ישבו על המדרגות וחיכו שיקראו להם להיכנס.

"בפנים יקראו לכם אחד אחד וכל אחד מכם יתמיין לבית. הבתים הם גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. החכמים ילכו לרייבנקלו, טובי הלב להפלפאף, האמיצים לגריפינדור והנחושים לסלית'רין. בואו אחרי," אמרה המורה השמנמנה.

דלתות האלון הגדולות נפתחו ותלמידי השנה הראשונה נכנסו.

כאשר טום נכנס הוא ראה ארבעה שולחנות גדולים, שולחן לכל בית.

תלמידי השנה הראשונה ישבו קרוב לבימה של המורים. במרכז הבימה היה כיסא ועליו מונחת מצנפת ישנה ומרופטת.

המורה השמנמנה קראה בקול לכל תלמיד בנפרד, כמו שהודיעו להם מראש. טום לא הבין איך המצנפת תעזור לבחירת הבתים אך הניח שיגלה זאת בקרוב.

התלמיד הראשון היה פיטר לונגס, הוא ישב מפוחד על הכיסא בעוד מניחים את המצנפת על ראשו. ברגע שהונחה המצנפת על ראשו היא צעקה "רייבנקלו!" קריאות הידד עלו מהשולחן של רייבנקלו.

עשרה ילדים כבר עברו את המיון. לפתע המורה השמנמנה קראה "טום רידל".

טום התקדם אל הכיסא. פניו הלבנות נראו לחוצות במיוחד. המורה השמנמנה קירבה את המצנפת לראשו. אך לפני שהונחה, המצנפת צעקה "סלית'רין!".

טום הגאה הלך לעבר השולחן של סלית'רין בראש מורם. קריאות ותשואות קיבלו אותו שם. גם אייבורי, דולוחוב ולסטריינג', מוינו לסלית'רין.

לאחר שנגמר המיון הלכו תלמידי השנה הראשונה עם המדריכים.

טום ירד עם חבריו לבית סלית'רין למרתפים. "הסיסמא היא 'לחש רחש'", אמר אחד המדריכים וחור נפתח במרתף.

התלמידים עברו בחור ולפניהם היה חדר גדול צבוע בירוק לבן.

"מעונות הבנים מצד שמאל, ומעונות הבנות מצד ימין," אמר המדריך.

טום התיישב בנוחות על אחת הכורסאות. הוא שמח מאוד להצטרף לסלית'רין ולא לגריפינדור.

טום עלה למעונות הבנים, והופתע לראות שם את מזוודתו. בנוסף לזה הוא ראה על הקיר מערכת שעות.

'הלימודים יתחילו מחר בשעה עשר בבוקר לאחר ארוחת בוקר'. לאחר שקרא זאת נרדם טום מיד.

הוא חלם על מחר, ועל המשך חייו בהוגוורטס. הוא חשב שסוף כל סוף מצא מקום אשר מתאים לו, הוא לא יכל לסבול את המחשבה שבקיץ יצטרך לחזור לבית היתומים...