הדרך לאמת

היי, בגלל הפרולוג הקצרצר החלנוו לעלות גם את הפרק הראשון כדי שתבינו על מה מדובר :) 

קריאה נעימה! נשמח לתגובות ^^

פרק ראשון 

היא עצרה רגע ונשמה את האוויר הקליל והקר שמילא את ריאותיה. מזג אוויר של אחרי גשם, מזג האוויר האהוב עליה.

היא המשיכה ללכת במורד השביל הרטוב, משחקת בשרווליה החמימים כשמידי פעם נופלות עליה טיפות קרירות מן העצים.

מכוניות החליקו על הכביש מעל המים שזרמו כל הדרך מלמעלה ומידי פעם השפריצו על צידי המדרכה, כמו מזרקות קטנות.

היא הרימה את מכנסי הג´ינס הכחולים שלה, ששוב השתרכו על הרצפה אחריה. היא ציחקקה לעצמה ואז הסוותה את ציחקוקה בשיעול, הרי מי צוחק לעצמו באמצע הרחוב, סתם ככה? אם היה לה עולם משלה, היא הייתה עושה חוק כזה: ´מותר לצחקק לעצמך ברחוב בלי שום סיבה ברורה´ - לא.. זה מוזר מידי. היא בעצמה מוזרה. או.. אולי פשוט כל העולם הזה מוזר? כל המקום הזה, שהיא הרגישה בו כל כך חריגה? כל כך שונה? לפעמים היא הייתה קוראת לזה "מיוחדת" כדי לשפר את הרגשת הבדידות שלא עזבה אותה. היא מיוחדת? היא לא הייתה ממש בטוחה, אבל זה בטח סתם שטויות של אנשים מדוכאים.

מכונית עברה לידה, ובאמצע זרם מחשבותיה, בקושי היא שמה לב שמלמלה. האם באמת היא מלמלה משהו? זה יותר כמו נפלט לה מהפה, "אימפרביוס". רגע, המכונית שעברה כרגע לא השפריצה עליה? היא הרי הייתה אמורה להרגיש רטיבות מסוימת. האם היא דחתה את המים איכשהו? לא. זה לא הגיוני. גוף לא יכול סתם ככה להחליט שהמים לא ירטיבו אותו, שיפסחו עליו. אבל.. אולי המכונית לא באמת השפריצה בכלל מים? היא חזרה על עקבותיה. היא הייתה בטוחה שמצאה את המקום הנכון. היא זיהתה שני סימנים של מדרכה שכבר הספיקו להתייבש, בצורה של כפות רגליים, של הנעליים שלה. היא נעמדה על הסימנים, והם תאמו בדיוק. מסביבה הכל היה רטוב, אבל אלו היו מים טריים, מעכשיו. היא התכופפה להרגיש את הלבנים שהיו רטובות מהמים. היא מדמיינת או משתגעת, זה ההסבר היחיד. היא קמה והחלה לרוץ לביתה במהירות שאף פעם לא הצליחה להגיע אליה בריצה. היא טרקה את הדלת ונשענה עליה. זהו, כאן היא בטוחה. כאן לא יכול לקרות לה שם דבר מוזר, כאן היא נורמאלית. כמעט.

באותו לילה נדדה שנתה. היא לא חדלה מלחשוב על אירועי היום. כל הרגשתה על המוזרות שבה רק גברה. "תפסיקי עם זה!" הייתה לוחשת לעצמה בכל פעם בה מצאה את עצמה חושבת על כמה היא שונה, כמה היא לא טובה לעולם הזה. היא חושבת שהיא לא מתאימה לפה, לא - היא בטוחה שהיא לא מתאימה לפה. כל דבר שנגעה בו הרגיש כמו זיוף, שקר אחד גדול המנסה להסתיר את האמת.

הרמיוני גריינג´ר נכנעה לבסוף - היא לא יודעת מהי האמת.

~~~~~~~

ג´ורג´ וויזלי התעורר עם הרגשה מוזרה. כאילו חסר לו משהו שנלקח ממנו. כאילו כרתו ממנו משהו חשוב, כמו הלב או המוח. הוא הסתכל במראה שמול מיטתו. הוא ראה פנים חיוורות ומודאגות, אך מעל הכל, כמו תמיד, בלט החיסרון שבצד ראשו, המקום בו הייתה לו בעבר אוזן, אוזן שכרתו לו כשהשטויות שלו עלו על כל גבול... כן, זה בטח בגלל האוזן. המקום הריק כואב לו...

הוא מישש את צד ראשו החשוף, הוא ידע שהכאב לא בא משם, אך הוא סירב להאמין בכך. הכאב פעם בתוכו בדם, בעצבים, בעצמות ובשרירים. הוא התפרק והרפה את שריריו. הוא חזר לשכב על המיטה, משתדל לא ליצור עם עינו קשר כלשהו לכיוון המראה.

הבוקר הגיע במהירות, ג´ורג´ קם ממיטתו במהירות האופיינית לו. הוא ניסה לחסום כל מחשבה לגבי "החלק החסר" שבו. בכל הפעמים הוא החשיב את המקום הריק בראשו כחלק חסר, עד אתמול. הוא הבין שבעודו אומר "החלק החסר" הוא התכוון לאיזו נפש תאומה שמעולם לא הייתה לו, כן, זו בדיוק הייתה ההרגשה. אבל.. אין לו שום נפש תאומה. אמנם הוא אוהב את קייטי בל, זאת שהוא יוצא איתה כרגע, אבל לא ניתן להגדיר אותה כנפש תאומה, הרגש שלו לגבי החיסרון היה חזק יותר מזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא