זיכרונות

השעה הייתה כמעט חצות, וחדר המועדון כבר היה ריק.
הוא סיכם סיכומים ארוכים על גבי גיליונות קלף משני הצדדים, לקראת מבחני הבגרויות אשר ייערכו בעוד כשבוע.
ידו החלה לכאוב, בעודו ממשיך לשרבט אותיות זעירות ושחורות, טובל מידי פעם את עט הנוצה שלו בקסת הדיו שאיימה ליפול על השטיח הירוק הכהה.
הוא נשען על גב הכיסא, ממשש בכאב את אצבעותיו ובוהה לעבר סמל הנחש הענקי שניצב מעל האח.
לפתע, נשמע רחש ואז רשרוש, מעבר למדרגות המובילות אל מעונות התלמידים. נשמע קול צעדים עדין.
אחרי רגע יצאה אל חדר המועדון רג'ינה אוסוולד,  נערה רזה ביותר עם פנים לבביות ושיער שחור אשר צנח ברישול על גבה.
היא נעצה בו את עיניה החומות והגדולות באימה.
"אה, זה אתה," היא אמרה, נאנחת. "שכחתי את התיק שלי..."
בעודה מתקרבת אל הספה הירוקה הקרובה אליו, הוא הסמיק והסב את מבטו לסיכום הארוך שכתב.
הוא שמע אותה חוטפת את תיקה, ומתרחקת באותם צעדים עדינים אל מגורי התלמידים.
"טוב... לילה טוב, נתראה," נעצרה וחייכה אליו.
מתוך נימוס ובהלה הוא קם בפתאומיות והפיל את קסת הדיו על מכנסיו.
הדיו נשפך על בגדיו, ועל הסיכום שכל כך עמל לכתוב. הוא קילל. היא צחקקה ונעלמה במדרגות.
הוא הסמיק שוב, והחל לסדר את חפציו.

***

הוא הילך בחדרו וחיכה שכל חבריו לחדר יצאו. הערב, הערב זה יקרה. אסור לו לפחד.
הוא כבר עשה זאת פעם אחת, אין סיבה שייכשל בפעם השנייה.
הוא הרגיש צער. סוף סוף הוא מסיים את לימודיו בהוגוורטס, המקום היחיד שאי פעם החשיב כביתו.
הוא לא רצה לעזוב. הוא עטה את גלימת הטקס החדשה שלו, סירק את שערו לאחור, ופנה אל חדר המועדון.
היא עמדה שם, ליד הספה הירוקה, כתם הדיו שקיבע שם לפני כשנתיים הסתתר קלות מאחורי שולי שמלתה הכחולה כהה,
שזורה נצנצים אשר נראו לו ככוכבים בליל חשוך. היא חייכה אליו באותה לבביות, עדיין רזה יותר מידי כפי שהייתה תמיד.
שערה השחור היה אסוף מאחורי ראשה בזנב-סוס.
היא אחזה בידו. רעד קל של הנאה עבר בו לרגע.
הם הגיעו לאולם הגדול, המקושט בצבעי כל הבתים. השולחנות הוזזו הצידה, ובאמצע עמדה כמות גדולה של כיסאות.
במהרה התחיל הטקס, שבמהלכו קיבלו תלמידי השנה השביעית את תעודות הבגרות שלהם, ולחצו ידיים עם המורים הישובים בשולחנם.
פרופסור דיפט קרא בשמו. הוא עלה, וברעד קל אחז במגילה הקטנה, לחץ ידיים עם כל המורים, ומיהר בחזרה למקומו.

התלמידים החלו לרקוד לצלילי שירתה של להקת קוסמים ידועה. פתטיים. הוא חשב. הוא שנא אותם, את העליצות שבהם, את הטמטום שלהם.
הוא רצה לרצוח את כולם. את כולם... חוץ ממנה.
הוא ידע, זה חייב להיעשות.
הם יצאו החוצה בשקט, מסתתרים מכל ההמולה, אך השיר עוד נשמע מעומעם במדשאות החשוכות.
"...בעוד הגובלין מרקד בהמולה! נה נה, נה – "
"אני חייב להודות... שאת מוצאת חן בעיניי כבר הרבה זמן." סומק עלה בפניה ולאחר מכן חיוך.
"אני מצטער... על מה שאעשה עכשיו." אמר בהבעה חתומה והוציא את שרביטו.
" – השרביט מסתובב בקדרה! נה נה, נה – "
היא בהתה בו במבט מלא אימה. הוא כיוון אליה את שרביטו.
" – הקדרה התפוצצה! – "
"אבדה קדברה!" סילון של אור ירוק יצא משרביטו ופגע בחזה, שלפני רגע נשם בכבדות.
גופה נפל אל הקרקע בחבטה.

***

כעת, הוא מתהלך בחדר חשוך, ונזכר.
הוא הדליק נר בודד, התקרב אל בבועתו במראה הגדולה שניצבה ליד ארון בגדים עתיק יומין.
פניו לבנים וחיוורים, כאילו לא יצא לשמש כבר שנים רבות. אפו היה כעת רק חריצים מלוכסנים באמצע פניו.
עיניו אדומות וקרות. ראשו קירח מכל שערה שחורה שהייתה שם פעם.
הוא נזכר באותם ימים, תהה, איך נהפך כה נחשי ומזעזע.
הוא נזכר, באותה תקופה – אז עוד היה לו לב.