נלחמתי למען אהבה

נלחמתי למען האהבה

אחד מתלמידי הוגוורטס הרבים שאספו את גופות המתים, העמיס על גבו אחת מחברי מסדר עוף החול.

השכיבו אותה ליד בעלה, שמת גם הוא.

לשני המנוחים קראו רמוס ונימפדורה לופין.

לפני שעות אחדות, הם עדיין נשמו, חיו ואהבו.

עד שהאור הירוק מחק הכול.

"אני מפחדת." אמרה טונקס לרמוס.

היא לא הייתה מעזה לומר את זה לאף אחד אחר.

בעלה הביט בה בהבעה מרגיעה, "אל תדאגי." אמר לה ולא הרחיב.

"איך אני יכולה שלא לדאוג? אם נמות טדי ישאר לבדו." התעקשה.

הדבר שהכי דאגה לו היה לבנה. שרוב הסיכויים שיגדל ללא הורים.

אחר דאגה לאימא שלה, שתאבד גם את בתה בנוסף לכול האחרים במשפחה שנהרגו.

ואחרי זה דאגה שרמוס ימות, והיא איתו. שלא יוכלו לאהוב אחד את השנייה יותר.

האם יש חיים אחרי המוות? ואם כן, האם תפגוש אותו שם?

"אם נמות הארי ידאג לו. מיננו אותו לסנדק מסיבה, זוכרת? אני סומך עליו שיגדל את טדי בלי בעיה."

רמוס לא וויתר גם הוא.

"ואם הארי ימות במלחמה?" התווכחה.

קרן אור ירוקה ועצומה בגודלה פגעה בכיפת ההגנה.

שהתחילה להתפוגג בהדרגה.

טונקס ידעה שיש להם פחות מדקה, לכול היותר.

"הוא הילד שנשאר בחיים, וולדמורט ניסה להרוג אותו כשהיה תינוק. אבדה קדברה זאת קללה

שכבר קטנה על הארי." רמוס ניסה להתבדח.

היא לא הייתה ממש במצב רוח לבדיחות כרגע.

"אבל מה אם…?"

בעלה קטע אותה "טדי יהיה בסדר. אני מבטיח שהוא יהיה בסדר."

קריאת מלחמה ושאגות מקפיאות דם נשמעו משדה הקרב.

הבזקים של קללות פוגעות בקללות האירו את החשכה בכול צד.

טונקס לפתה את השרביט שלה חזק בחשש מובהק.

"אני אוהבת אותך." אמרה לרמוס.

"גם אני אוהב אותך." השיב לה, שרביטו מוחזק בידו.

הוא נישק אותה ולרגע פחדיה התפוגגו.

הם התנתקו, ידו נשמטה מידה.

מבטו הוסט ממבטה.

הוא רץ לכיוון אחד. היא לכיוון שני.

כבר אז ידעו שזאת הפעם האחרונה שיאמרו את המילים האלו.

כשאור הירוק  פגעה בליבה של טונקס, חשבה שלפחות נלחמה למען הבן שלה, למען אימא שלה,

למען כול עולם הקסמים.

למען האהבה.

ת"ב?