רק רציתי שתדעי

אומרים שרק אחרי שמאבדים משהו, מבינים כמה הוא היה לנו חשוב. היום אני מבין את המשמעות של המשפט הזה וכמה שהוא נכון. אולי לא איבדתי אותך, אבל אני מרגיש שאני בדרך.
יכול להיות שאני סתם פרנואיד, ויכול להיות שבאמת עוד מעט תבואי ותספרי לי שהרגשות שלך כלפיי השתנו, ושזה כבר לא כמו שהיה פעם. אבל בדבר אחד אני בטוח, את חשובה לי.
כל פעם שהמחשבה עלייך רחוקה ממני עולה, אני מבין יותר ויותר כמה את חשובה לי.
אני יודע שאת אף פעם לא תהיי באמת רחוקה ממני, כי אנחנו באותו בית, יש לנו חבר הכי טוב משותף, ואנחנו ביחד כמעט בכל השיעורים. אז אני מניח שיהיה לך קצת קשה להתרחק ממני. ולמרות זאת, אני עדיין מרגיש ריחוק.
אני מרגיש שלאט לאט הקשר שלנו חוזר לנקודת ההתחלה. לנקודה שבה התביישנו לדבר אחד עם השני. לנקודה שבה הסתובבנו ביחד רק בגלל הארי. לנקודה שבה לא היינו חברים, היינו ידידים.
אולי זה בגלל שאנחנו ביחד כל היום בסביבה שלעולם לא תפרגן לנו. בסביבה שדורשת מאיתנו להיות רק ידידים טובים ולא מעבר.
אולי זה בגלל שאין לנו פרטיות ואף לא לרגע, וגם כשיש אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות במצבים כאלה.
אולי זה בגלל שאנחנו מפחדים להיות יותר מדי זמן ביחד ואז ימאס לנו, אז אנחנו לוקחים הפסקה על חשבון הזמן שלנו להיות לבד.
ואולי זה פשוט כי אלה מי שאנחנו, ידידים טובים. ידידים טובים שאוהבים אחד את השני, אבל נועדו להיות רק ידידים.
אני לא יודע מה הסיבה, אבל אני יודע שיש לי חברה מושלמת. יפה, חכמה, חמודה ואוהבת. ואני יודע שאני לא רוצה לאבד אותה.

אני אוהב אותך הרמיוני גריינג'ר, רק רציתי שתדעי.

הדמעות החלו לזלוג מעיניה של הרמיוני. היא זכרה את היטב את היום שבו קיבלה את המכתב הזה. היא זכרה היטב גם את האירועים שהתרחשו לאחר מכן. את הריב, את המלחמה ואת המוות. המוות שקרה באשמתה. היא ניסתה להדחיק, היא ניסתה להכחיש, אבל עמוק בפנים היא ידעה שזאת אשמתה. בגללה רון זרק את עצמו אל מול השרביט של וולדמורט. בגללה רון מת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הסוף מרגיש לי לא קשור בשיט, אבל היה לי דחף לכתוב אותו. אז זה מה יש><