זוג אחד של חצויים וזוג שני של קוסמים

הנה הפרק לאחר ביטוא תודה לעורבני חקיין
הערה: יש כמה קטעים שלמרות ההערות שלך לא הוספתי בהם רגש או משהו אחר כי לא מצאתי איך או כי זה היה הרעיון של הקטע

קמתי בבוקר בכיכר גרימולד מספר 12. כל פעם שאני קם אני מרגיש געגועים וזכרונות מהמלחמה מציפים אותי זה לא עושיה לי טוב, אז ג'יני ואני החלטנו לעזוב ולעבור לגור בבית חדש.
ג'יני קמה כמה דקות אחרי. "בוקר," מלמלה. "מה השעה?" שאלה אותי.
העפתי מבט בשעון שליד המיטה. "עשר וחצי."
"אה.אוקיי. אתה זוכר שהיום יש לנו פגישה? בשביל לקנות בית בפרוייקט החדש ההוא."
"כן, ברור." למען האמת, לגמרי שכחתי שזה היום. "באיזה שעה?"
"אחת. יש לנו עוד שעתיים וחצי," אמרה ג'יני.
"אז מה את רוצה לעשות?" שאלתי אותה.
"מה יש לעשות? זה יום רגיל." אמרה, וטוב, היא צודקת.
"לא יודע, רוצה לצאת היום?" שאלתי.
"בסדר, לאן?" שאלה.
"לא יודע, רוצה ללכת למסעדה או משהו?"שאלתי.
"אוקיי. צא, אני צריכה להתארגן," אמרה ג'יני, מסלקת אותי מהחדר. לקחתי בגדים ונכנסתי לחדר אחר.
לבשתי חולצה שחורה וג'ינס וחיכיתי לג'יני.
לאחר כמה דקות היא יצאה מהחדר לבושה בחולצה לבנה ומכנס שחור עם נעליים תואמות. ולאחר שנעלתי נעליים יצאנו.
בגלל שרצינו ללכת למסעדה של מוגלגים לא התעתקנו אליה, אבל גם לא נסענו כי היא הייתה קרובה, אז פשוט דיברנו. דבר לא פשוט כשאתם מבלים ביחד 24 שעות ביממה. אבל בכל זאת הצלחנו לדבר. 
"אז… איך אתה חושב הם יתכננו את הבתים בפרוייקט הזה?" שאלה ג'יני, פותחת בשיחה.
"לא חשבתי על זה. כשהם פרסמו את המודעה הם לא דיברו על איך הבית יראה," השבתי לה.
"באמת?" שאלה "למה לא אמרת לי את זה כשסיפרת לי על הפרוייקט? חשבתי שאהבת את אחד הבתים ובגלל זה קבענו את הפגישה הזאת"

"לא יודע, פשוט ראיתי שלא מצאנו מקום שמצא חן בעיננו, אז חשבתי שאולי למרות שהם לא פרסמו איך הוא יראה זה ימצא חן בעיננו," אמרתי לה.
"טוב אני מניחה שזה בסדר, תעזוב את זה-" את ההמשך לא שמעתי כי בדיוק נתקלנו בזוג אנשים אשר נראו בני גילנו.
הגבר היה בעל עיניים ירוקות כמו הים ושיער שחור והאישה הייתה בעלת עיניים אפורות ושיער בלונדיני.
"סליחה," מלמל הגבר במבטא אמריקאי.
"זה בסדר, זאת אשמתנו. היינו צריכים להסתכל קדימה," השיבה לו ג'יני. 
"טוב, בוא פרסי," אמרה האישה גם במבטא אמריקאי לגבר שכנראה שמו פרסי.
"אני בא, אנבת',"השיב הגבר ששמו פרסי לאישה ששמה היה כנראה אנבת'. הם הלכו וג'יני ואני המשכנו ללכת עד שהגענו למסעדה.

הזמנו ארוחת בוקר ודיברנו לא דברים רציניים מדי עד שהסתכלתי בשעון.
"ג'יני, השעה רבע לאחת!" קראתי לאחר מבט מהיר בשעון.
"מה? אבל הנסיעה לשם נמשכת רבע שעה ועד שנגיע למכונית…"
"אין זמן, אנחנו נצטרך להתעתק."
"השתגעת, זה פרוייקט של מוגלגים," אמרה מזכירה לי.
"אז בואי פשוט נרוץ למכונית," הצעתי.
"בסדר, נשלם ונצא," אמרה ג'יני. שילמנו ורצנו. הגענו למכונית המוגלגית שקנינו תוך 10 דקות כנראה שטעיתי בחישוב הזמן שייקח לנו להגיע לשם ונסענו לשם.

כשהגענו לבניין שוב רצנו, הפעם אל המשרד. הגענו לדלת של המשרד, נרגענו ופתחנו אותה בלי לדפוק מרוב חשש שזה יגרום לנו לאחר ביותר זמן.
"מר וגברת פוטר, אני שמח שהחלטתם להצטרף אלינו," אמר אחד מהאנשים שם.
"סליחה שאיחרנו," ג'יני ואני מלמלנו, ומהרנו להתיישב במקומות.
"אוו, זה בסדר. מר וגברת ג'קסון עוד לא הגיעו אז אנחנו לא יכולים להתחיל גם ככה," אמר וכמו מסימן הדלת נפתחה ונכנסו דרכה השניים שנתקלנו בהם; פרסי ואנבת'.
"סליחה שאני אולי נשמע בוטה, אבל הם נראים בגיל שלנו. מה הם קשורים לפרוייקט?" שאלתי.
"אני חשובה יותר מרוב האנשים פה, בלעדי כלום פה לא היה," מלמלה אנבת' לפרסי באוזנו בכוונה שלא אשמע אבל שמעתי.
"גברת ג'קסון היא האדריכלאית של הפרוייקט," אמר האיש בחיוך רחב.
"בגיל כזה?" שאלה ג'יני.
"כן, בגיל כזה,"ענתה לה אנבת' בפשטות.
"אני מופתעת שמישהי בגיל שלנו שעוד יכולה לחלום מה להיות בוחרת להיות אדריכלית," אמרה לה ג'יני.
"אנבת' תמיד רצתה להיות אדריכלית. עכשיו בואו נעזוב את הנושא של המקצוע של אנבת' ונעבור לבית שלכם," אמר פרסי לפני שאנבת' הספיקה להשיב.
"מר ג'קסון צודק. אנחנו נראה לכם את התוכניות ואתם תגידו לנו איזה בית אהבתם במיוחד," אמר האיש שדיבר אלינו בהתחלה והראה לנו את התוכניות. היה ניכר לעין שאנבת' מרוצה מעצמה, אפילו לי, שאני בכלל לא מכיר אותה.
בסוף ג'יני ואני בחרנו בית נורמלי, רגיל וסטנדרטי, ולא את אחד הבתים 'המיוחדים' שהיו.
"טוב, אם בחרתם אז נגמרה הפגישה. אנחנו נתקשר אליכם בקרוב לדון במחיר," אמר האיש ואנחנו יצאנו מהחדר וקצת אחרינו פרסי ואנבת'.
הרגשתי לא נעים מזה שהערנו לאנבת' על המקצוע שלה, אז אמרתי לג'יני שנלך להתנצל והיא הסכימה. התקרבנו אליהם, אבל לפני שהספקנו לגשת אליהם הם פתחו בשיחה.
"הבריטים האלה מעצבנים אותי, אני לא מאמינה שהם קונים בית בפרוייקט שלי. אם הם לא רוצים שאני אהיה אדריכלית אז שלא יקנו וזהו," אמרה אנבת'. עכשיו זה הזמן המושלם לבקש סליחה, חשבתי, אבל פרסי הגיב לפני.
"אנבת' תירגעי את ראית הם בסוף קנו, חוץ מזה את…" אמר ואת ההמשך לא הצלחתי לשמוע כי הוא לחש לה את זה. מוזר, מאוד מוזר, מה היא? 
"אתה צודק פרסי," אמרה אנבת' והלכה, ואיזו הפתעה, הם נתקלו בנו.
"ס… או זה אתם, מה אתם עושים כאן הקשבתם לנו?" שאלה אנבת', מעוצבנת.
"לא, אנחנו באנו עכשיו. רצינו לבקש סליחה על זה שהערנו לך על המקצוע שלך, זו זכותך." אמרתי.
"אם זה הכול אז אנחנו הולכים," אמר פרסי והם התכוננו ללכת אבל...

מקווה שהפרק יצא בסדר

ת"ב

הפרק הקודם