Don't Look Down

שם: Don't Look Down (אל תסתכל למטה).

שיפ: הארי/ג'יני, רון/הרמיוני.

ז'אנר: אנגסט, רומנס.

דירוג: R (בגלל אלימות גראפית).

הערות: השם נלקח מתוך שיר של Rise Against, שמהשירים שלהם לקחתי את רוב ההשראה לפאנפיק הזה. אפשר להגיד שזה מן ספינאוף ל-Rabbit Heart, אני חושבת שמי שאהב את הפאנפיק ההוא יאהב גם את זה.

אשמח לקבל תגובות בונות (:

I know I've been gone for what seems like forever
But I'm here now waiting
To convince you that I'm not a ghost or a stranger
But closer than you think
She said, just go on to what you
Pretend is your life but
Please don't die on me

Rise Against, Ready To Fall

פרולוג:

אישה מבוגרת במצנפת רחבת שוליים נכנסה בדלת הכניסה של בית עצום ונטוש למראה, אחוזה עירונית שפארה חלף. משב רוח סתווי קר של תחילת ספטמבר חמק תחת שולי גלימתה והניע את האבק שעל רצפת העץ והרהיטים המיושנים. האור היחיד בקע מהחלונות הגבוהים הפונים אל הרחוב, אלה היו מכוסים שכבה עבה של אבק שגרמה לבית להיות שרוי בחורף תמידי.

אנדרומדה טונקס יישרה את מצנפתה בתנועה דרוכה, כמעט מתגרה, כמתרה בבית המכושף לנסות למנוע ממנה להיכנס בשעריו. חיוך מריר עלה על שפתיה החיוורות כשהבית – בית דודיה בו בילתה קיצים שלמים בילדותה הרחוקה למראה – נותר דוממם, נכנע לדרישתה לבקר את דיירו היחיד ובעליו. אפילו לו כבר לא היה כוח להילחם.

"איך הצלחת להיכנס?" קול צרוד נשמע מכיוון מסדרון שירות צר שהצטנע תחת גרם המדרגות הענק.

"זה דבר אחד לא לבקר אותי ואת בן הסנדקות שלך במשך חודשים," אנדרומדה השיבה בחריפות. "אבל זה דבר אחר לחלוטין לפקפק ביכולות שלי."

הגבר הצעיר שחמק מעינה יצא כעת אל האור האפרפר, מטמין את שרביטו בכיסו, בהישג יד. הוא לא הביע שום התנצלות, רק דרישה, "איך גילית שאני פה?"

"ידעתי מההתחלה," היא השיבה, מתקדמת לעבר בעל הבית בצעד איטי, כאילו תנועה פתאומית עשויה הייתה להבהיל אותו. כאילו היה יותר חיה מאשר אדם. "ידעתי שמעולם לא עזבת באמת."

בעל הבית השמיע מן נהמה. "קריצ'ר..."

אנדרומדה עיוותה את פנייה בחיוך מאשר נבוך במקצת, חסר שמחה. "אל תעשה לו צרות, אפילו הוא דואג לך קצת. כולנו דואגים."

הוא מלמל משהו שנשמע כמו, "ידעתי שהשיחה הזאת תגיע..." ונסוג בחזרה למסדרון ממנו בא.

אנדרומדה, נטועה במקומה, קראה אחריו, "גם סנדק וגם מארח גרוע!"

הוא קפא במקומו. הוא העביר את אצבעותיו הארוכות והפצועות בשיערו השחור, שהיה מוארך וחסר סדר במיוחד. שרירי גבו, שבלטו מתוך רזונו, היו דרוכים. אנדרומדה נבהלה מאד אך מיהרה להשתלט על עצמה כשהוא הטיח את אגרופו בקיר בתנועה אלימה ופתאומית.

"אנחנו צריכים לנהל שיחה ארוכה מאד, הארי."

כיכר גרימולד מספר 12 עמדה ריקה כמעט לחלוטין. חומק מהבלאי והקודרות המתפשטת של הבית הנטוש, הארי נסוג לאגף מצומצם ומבודד בקומת הקרקע, שבעבר הרחוק שימש מגורי משרתים. היה שם מטבח קטן וחדר אוכל עם שולחן גדול שצלחת מלוכלכת גלמודה נחה עליו. בטרקלין הצנוע היה מוטל מזרון עם מצעים סטורים – מיטתו של הארי – בין מגדלי ספרים. פה ושם בצבצו מתוך התוהו ואבוי בקבוקי אלכוהול ריקים, כוסות מוכתמות וספלי קפה מרופדים בדלי סיגריות.

תחת החלון, שולחן עבודה מוכתם היה אי בודד של סדר כמעט פנאטי בתוך הלכלוך והבלגן. המשטח הכיל מחברת בכריכת עור שהוצבה בקו מקביל מדויק כמה סנטימטרים משולי השולחן, ובמקביל אליה, ללא שום רבב, עט נוצה וכסת דיו.

בחדר עמד ריח כבד של טבק, בגדים לחים ואבק. אנדרומדה, שמעולם לא הייתה אישה מתחסדת, עיקמה את אפה באופן שלא היה מבייש את קרוביה טהורי הדם שהלכו לעולמם.

מודע או לא מודע לחוסר שביעות רצונה הארי פתח דלת אחורית חורקת אל גזוזטרה וסימן לה לצאת. בעוברה מול שולחן הכתיבה היא ניסתה לעמוד על טיבה של המחברת המסתורית העטופה עור שחור בלוי וקשורה בסרט זמש מתקלף – מילים היו טבועות על הכריכה... – אבל הארי אחז במרפקה הרזה באחיזה עדינה אך תקפה והוביל אותה החוצה, הרחק מסודותיו.

הם התיישבו בכיסאות הנצרים שסביב שולחן הזכוכית. סככה עשויה קרשים חיפתה עליהם מהטפטוף העירוני הקודר. מקום זה, שהיה מוקף צמחי גינה מגודלים שהסתירו את שאר הגינה ואת העיר, היה מקום המפלט האהוב על סיריוס בלק, כשהיה בחיים.

יושבת זקופה במושבה מול הארי, אנדרומדה הבחינה בשילוב של חמלה ורתיעה כמה הגבר הצעיר – שנראה מבוגר בעשר שנים מכפי גילו – הפך דומה לסנדקו בימיו הגרועים ביותר. פניו הנאות היו מכוסות זיפים שחורים, ועניו היו שקועות וריקות. שפתיו היו סדוקות, משקפיו מוכתמות, הבל פיו מעלה ריח תמידי של אלכוהול וסיגריות. אפילו האופן בו רכן אל השולחן הנמוך כדי לגלגל סיגריה הזכיר את התנוחה הרצינית והלאה בה סיריוס היה מבצע את הפעולה, במיומנות חיננית כמעט באצבעות חבולות של מחפש.

בעבר הוא היה קוסם, אבל היום כל שארית של חוש הרפתקנות וקסם – האמונה שבעולם הזה הכל אפשרי – עזבה אותו זה מכבר. דווקא זה עצר אותה מלנזוף בו על ההרגלים המגונים שרכש.

"אין לי שום דבר להציע לך," הוא אמר לה תוך כדי עבודתו. "חוץ מאלכוהול וטבק."

"אני לא אתנגד לסיגריה," אנדרומדה השיבה, מפתיעה את הארי. היא הסירה את המצנפת שלה כמו במחווה של הפסקת אש, מפזרת את שיערה הכהה שנשטף לובן מאז סיום המלחמה. הוא הציע לה את הסיגריה בצל של חיוך וגלגל לו נוספת.

הם עישנו זמן מה בשתיקה. אנדרומדה שחררה את העשן באיטיות, מתענגת על התחושה המחוספסת והמוכרת שמנעה מעצמה שנים. היא נזכרה כיצד בעלה המנוח היה נוזף בה על ההרגל, וחשה מלנכוליה מתוקה- מרה.

"אי אפשר לעשן כשיש תינוק בסביבה," היא תירצה את סיפוקה מהפעולה הפשוטה בפני הארי, שצפה בה מזווית עינו, כעומד את קמטיה הטריים והרעד בידיה הבהירות. הרבה השתנה בה בתקופה קצרה למדי; היא איבדה את חיוניות הנעורים שאפיינה אותה אפילו בבגרותה, את חוש ההומור החריף שלה, את היצר ההרפתקני השובב שהורישה לבתה, וכיום התחרטה על קיומו חרטה מרה.

הגבר בן ה-18 לא ענה, רק חייך קצת. על אף עניו המתות ולמרות הטבק שיניו עוד היו לבנות.

"אתה לא מתכוון לשאול מה שלום כולם?" היא אמרה.

"מה שלום טדי?" הארי השתתף במשחק שלה בחצי רצון.

"השיער שלו עדיין משתנה בכל צבעי הקשת," אנדרומדה ענתה בגאווה. "אבל חוץ מזה הוא תינוק בריא ורגיל. מושלם." היא לא הייתה צריכה לומר את המילים כדי ששניהם ידעו זאת: הפעוט בן החודשים הספורים עדיין לא מבין שאין לו אימא ואבא. רק סבתא וסנדק נעדר. הוא עדיין לא מבין מה היא מלחמה, מה זה מוות.

"רון והרמיוני עדיין זוג, עד כמה שידוע לי," היא המשיכה לנדב לו מידע, למרות שהוא לא שאל. "למרות שאיתם אי אפשר לדעת אף פעם. הם תמיד רבים ומשלימים." היא ציפתה שזה יעורר בהארי תגובה, אבל פניו נותרו חתומות. "הו, ארתור חזר למשרד הקסמים. הוא מספר שמתכננים להעניק תקציב גדול למחלקה לשימוש לרעה בחפצי מוגלגים – המלחמה משכה הרבה תשומת לב מצד המוגלגים, והמועצה הזמנית מאד רוצה לשמור על פרופיל נמוך. מה עוד?... ביל וצ'ארלי מצאו משרות באנגליה בינתיים, כדי להיות קרובים למשפחה, אבל ג'ורג' עוד לא חזר לחנות. לפחות הוא חזר לדבר. ג'יני – "

"זה מספיק," הארי קטע אותה בקור רוח.

אנדרומדה לא לחצה.

"מתי אכלת בפעם האחרונה?" היא תחקרה אותו, כעת שלווה יותר, בוחנת את השרירים הבולטים מתוך העור נטול הבשר כמעט.

הוא משך בכתפיו הרזות, מביט בעלים המגודלים שריקדו בגשם המתחזק כאילו היו מעניינים במיוחד.

"אז זו התוכנית? להרעיב את עצמך למוות?"

"מה את רוצה ממני?" הוא חתך ללא הזהרה מוקדמת, הזיק הירוק של עניו רושף לכיוונה, כאילו רק חיכה להתפרץ.

היא לא התחמקה מהשאלה. "אני רוצה שתחזור לחיים, הארי." רעד עבר בקולה.

"כולנו התאבלנו. כולנו עדיין מתאבלים." טד, נימפדורה שלי, בעלה, שאהב אותה כל כך... "אבל למה אתה צריך לשקר לאנשים שאוהבים אותך, לומר שנסעת למקום רחוק כדי להתרחק מהמלחמה, כשבעצם אתה נמצא תחת האף שלהם במשך חודשים?"

"בדיוק כדי שאני לא אצטרך לענות על שאלות מהסוג הזה," הארי ענה בחריפות, מאפר בתנועה עצבנית.

"אז זה מה שזה? אתה פשוט עושה דווקא?"

"כן." הוא דיבר בחוסר כנות, בכעס כמעט ילדותי, עשן מיתמר מבין שפתיו. "ואת יודעת למה? כי אני יכול."

בכנות, אנדרומדה לא הייתה בטוחה מה לומר לו. מה אפשר לומר לאדם שמלא בכל כך הרבה זעם? אדם שספג ואיבד כל כך הרבה?

"באמת, אנדרומדה, למה באת?" הוא שאל בלאות, עניו מלאות עצב. "להגיד לי שאני אידיוט? מפסידן? נכה רגשית? אני כבר – "

"אל תגיד דברים כאלה!" אנדרומדה כיבתה את הסיגריה במאפרה כי ידיה התחילו לרעוד מאד. "אתה לא אשם בשום דבר. אתה גיבור, הארי. כבר דיברנו על זה..."

הוא שאף את הסיגריה עד טיפת הטבק השרופה האחרונה, מוצץ ממנה את החיים, ואז זרק אותה לגווע במאפרה. "אני לא רוצה להיות."

"זו לא הבחירה שלך, יקירי."

אנדרומדה, ששקעה בכיסאה בזמן העישון, הזדקפה שוב. היא ניסתה לחזק את עצמה, חושבת על נכדה הפעוט המחכה לה בבית. רק כאשר אחזה בו רעד האובדן מעולם לא תקף אותה. זה היה כאילו בעלה הביט בה מתוך עיניו של הילד, והעור הרך שהיא ליטפה בידיה הקמלות היה עורה של הבת שאבדה לה.

"בכל אופן, אני לא כאן כדי לגרום לך להרגיש רע, אם זה מה שאתה חושב. קיבלת מכתב אצל הוויזלים. אמרתי למולי שאני אשמור אותו אצלי עד שתחזור הביתה כדי שהוא לא יאבד בבלגן שלהם. אני היחידה שיודעת שאתה לא באמת נמצא באמצע שום מקום."

היא הוציאה מעטפת קלף עבה מכיס גלימתה. הארי לקח אותה ממנה בכזו דחיפות שהיא הייתה בטוחה שהוא יודע מה היא מכילה. אך התלהבותו הרגעית נבלמה כשהוא ראה בעניו את הסמל לו השתוקק: האות H מחובקת סביב על ידי אריה, נשר, גירית ונחש.

"קדימה," אנדרומדה עודדה אותו בקול שקט. מלנכוליה נפלה עליה פתאום. היא לא הצליחה להרחיק תחושה שפנים יקרות שאבדו מציצות אליה מתוך החלונות המאובקים והצמחייה הפראית. "פתח אותו."

הארי ציית בידיים רועדות קלות. אנדרומדה צפתה בו ברכות בעוד עניו נדלקות באור חדש בעוקבן אחרי המילים:

הארי היקר,

אני נמנעת מלהשתמש בלשון רשמית במכתב הזה, כי זו תהיה טיפשות מצידי לנסות להעמיד פנים שאתה עוד תלמיד מהשורה. האמת שהיא שאתה לא, ולכן אני כותבת את המכתב. לא רק לך, אלא לכל חבריך שהשתתפו במאמץ המלחמתי ולא זכו להשלים את לימודיהם בבית הספר.

לאות הוקרה על ההקרבה, משרד הקסמים מבקש לזמן אותך להשלים את שנת הלימודים האחרונה שלך בבית הספר, כולל את מבחני הכישופומטרי.

אני יודעת שזו לא החלטה פשוטה. חשוב היטב האם אתה כבר מוכן לחזור לטירה. ההזדמנות תחכה גם לשנה הבאה, אם יהיה צורך. אך אני מפצירה בך לחזור בכל זאת – קרא לזה בקשה אישית, אם תרצה. החיים מוכרחים להמשיך הלאה.

צירפתי למכתב את רשימת מצרכים הדרושים לשנתך השביעית, למקרה שתענה בחיוב.

בהערכה רבה ובתקווה לראותך השנה,

מינרווה מקגונגל,

מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

הארי השתעל. הוא הניח את המעטפה על השולחן ושילב את אצבעותיו מול פניו.

"זה לא משנה, גם ככה," הייתה תשובתו הצרודה לאחר זמן ממושך של שתיקה. הוא הזדקף מעט. "היום הראשון בספטמבר. כבר מאוחר מידי להודיע שאני מגיע..."

"אם אתה מפחד לחזור אתה לא צריך להמציא תירוצים." אנדרומדה חשה שהוא משתוקק לחזור להוגוורטס, גם אם ניסה להסוות זאת. שהוא משתוקק לכך יותר מכל דבר אחר – לתקן את הזיכרונות הטובים שהושחתו על ידי הקרב האחרון. "הרכבת יוצאת עוד יותר משעתיים. יש לך זמן די והותר להגיע לקינגס קרוס."

"אבל כל הספרים, והמדים – "

"אל תדאג לזה," אנדרומדה אמרה בסיפוק פתאומי, בלתי נשלט. "אתה רק תדאג להתגלח ולנסות להיראות מתקבל על הדעת כשתגיע לטירה."

היא קמה והניחה מולו קופסא קטנה עטופה נייר מתנה זהוב. קופסא שכושפה כדי להכיל בתוכה את כל מה שהארי היה זקוק לו בשביל להשלים את שנת לימודיו האחרונה.

"למה אתה מחכה?" היא אמרה מעליו כשהוא המשיך רק לבהות, לא מסוגל להפנים את התפנית החדה בחייו, שעד כה נראו חסרי צבע לחלוטין. "תתחיל לארוז!"

"אני לא יודע... אנדרומדה, אני..."

"תודה לי בחופשת חג המולד," אנדרומדה סילקה את היסוסו. "הגיע הזמן שתחזור הביתה."

		הפרק הבא