היא

***

הוא לא ידע מי היא, אבל ברגע אחד של מצמוץ – היא היתה שם.

קשה היה לומר מתי בדיוק נכנסה לחייו – האם ביום בו הציגה את שמה לראשונה, או אותה פעם שנפגשו ידיהם על שורש הדודא, ואז מבטיהם? ואולי זה היה עוד הרבה לפני, באותו יום שנשמע צחוקה החמים מאחוריו כשמעד במעברים, נתקל בחליפת שריון והפיל אותה?

משום מה, נדמה היה לנוויל שזה התחיל בשובל של צעיף ארוך, משתרך, בכל צבעי הקשת, שנמוג מיד מאחורי החממות. הוא זיהה אותו שוב כשניסה לאדות את השלג מגלימתו, והבחין בנערה המחויכת שעקבה אחרי תנועות השרביט המהוסות שלו. צעיף עבה וצמרירי, שנכרך סביב פניה ברישול מסוים וטמן בחובו תלתלים סבוכים.

הוא מצא את עצמו מזהה את ריחה בכל פעם שעברה לידו במסדרונות, ואפילו באוויר הצלול והפתוח מחוץ לטירה. ניחוח קל ומוזר שהזכיר פרחים, שנוויל לא הצליח לזהות. ריח מושך של צמח מסקרן, ולא היה צמח בעולם שנוויל לא השתוקק לחקור – חוץ ממנה.

היא. נוויל העדיף לא לנסות אפילו להתקרב אליה. הוא לא יודע אפילו איך לדבר עם בנות כמוה, דרמטיות ונלהבות, בטוחות בעצמן, וכל כך... בלתי צפויות.

ולמרבה הבהלה, דווקא איתה נוויל מצא את עצמו לבד בחממה. מוזר היה שמה שחיבר אותם היה דווקא האהבה לצמחים, בכל דבר אחר הם היו שונים כל כך – נדמה היה לו לפעמים שהיא כל הדברים שהוא לא. פטפטנית וקלת-דעת בלי טיפה של רגישות, והיתה לה היכולת הזו, שלעולם לא יצליח לסגל לעצמו, לנוע בדיוק ובחינניות. היא סוג של הפתעה, הוא הרהר בניסיון להגדיר אותה. לא היה בה דבר אחד שניתן היה לצפות: לא הופעתה הפתאומית, המסחררת בחייו; לא המשפט הבא שלה, שהיה לרוב קצת יותר מדי ישיר; לא האופן שבו הגיבה לגמגומים שלו כשדיבר איתה, ובעיקר לא האופן שחייכה כשהיה שופך בטעות תמצית שרף-סרח או מנפץ לרסיסים קומקום-שלג בתנועה לא זהירה.

אבל שניהם אהבו את העולם המלא, שהיה חבוי וגלוי גם יחד: הצמחים. הצמחים היו שייכים לכולם, לעולם – אבל איתה נוויל הרגיש שלהם הם שייכים קצת יותר. יחד טיפחו שרכרכים פראיים ואדנירות מוזהבות, דודאים ולקטוסים מעופפים. עטוף בחמימות המרגיעה הזאת של החממה, בריחות המוכרים והעזים של הצמחים שתמיד נתנו לו תחושה של בית – נוויל הרגיש חופשי לדבר ולצחוק איתה, כמעט בלי לשים לב שזו היא.

בליבו, הוא גידל למענה פרח משלו. הפרח הזה צמח בחשיכה, גם אם לא היה מודע לו. כמו כל פרח, הוא ניזון משמש – אור ההבנה של עיניה הנלהבות כשהראה לה איך הצמחים יודעים להחיות את עצמם לאחר שקמלו; והגשם ששתה הפרח היה שטף המחשבות הקבוע עליה, שהציף את ראשו של נוויל בכל לילה.

לא, למעשה הוא מעולם לא חשב עליה ישירות. היא היתה הישירה ביניהם – נוויל למד להתרגל לדרך ההתנהגות הזו שלה, בלי לחשוב, כנות פתאומית שלעיתים גרמה לו לחייך, ולפעמים גם פגעה. אבל הוא... לא, הוא לא באמת היה חולם עליה יום וליל, לא במודע – אבל היא היתה שם כל הזמן, בנבכי מוחו, אם כשטיפל במשלוח חדש של צמחים בשביל פרופסור ספראוט, כשהתעורר לתוך הכרית שלו במגורי הבנים של מגדל גריפינדור, או כשיצא עם סוזן בונז.

היא. כמה שהיא הרגישה בבית בחממה, חופשייה אפילו יותר ממנו – מקפצת ונצמדת אליו כמו בריקוד בזמן שהשקו את הצמחים, מתיזה עליו בצחוק מתגרה בחלקת צמחי המים, מסתובבת סביב עצמה בחירות, ותלתליה הסמיכים פורצים מצעיפה ומתנחשלים סביב פניה. ונוויל היה מוצא את עצמו נסחף, שקוע עימה במלחמת בוץ כשהוא כולו מרוח באדמה ומתפקע מצחוק; לוכד אותה בתוך צמחי-ענק בעלי עלים עצומים, סמיכים; נשאב לתוך הריקוד שלה בלי שום צורך להשתנות, בלי לדעת לרקוד.

לצמחים יש נטייה להינטע ולהכות שורשים, והיא... היא תמיד היתה שם. הפרח שצמח בתוך ליבו לבלב בחשיכה, ונדמה היה שרק חיכה לרגע שיישפך עליו אור הזרקורים המסמא, שאותו הדליקה הנשיקה הקטנה והחטופה שלה על סנטרו רגע לפני שאצה לעבר הרכבת. הוא עמד שם, מחזיק את חבילות הזרעים שפרופסור ספראוט נתנה לו ולה כאות הוקרה על עבודתם בחממה במשך השנה. ליבו הלם, דמו שצף בעורקיו, עיניו תרו אחרי דמותה שנמוגה, והיא חמקה מתוך חייו באותה פתאומיות שבה נכנסה.

היא החופש, הרהר נוויל בניסיון נוסף להגדיר אותה. בדיוק כמו פרחים. אבל פרחים לא יכולים לעזוב באמת. אין כוח שיכול לעקור אותה ממנו. עוצמת השורשים המחברים ביניהם עולה על כוחה של הקטלנית במזמרות. והם עוד ייפגשו – אם בהוגוורטס או בהוגסמיד או בעולם המוגלגי, ואם בין העצים והצמחים שלהם, ידיה עוד ייתקלו בידיו ויכירו אותם מעל שורש של צמחי דודא.

***