הפעם האחרונה הביתה

אלבוס סוורוס פוטר עצם את עיניו לשנייה, ואחר פקח אותן לאיטו. לנגד פני הנער המתבגר שלו חלפו ביעף נופים שונים; רכבת האקספרס של הוגוורטס דאתה במהירות על המסילה, אולם נוסעיה לא חשו ולו בטלטלה קלה. הנוף הרחוק יותר התקדם בקצב רגיל, אולם המטרים הקרובים ביותר נעו במהירות הנושקת להעלמה גמורה, כמו החיים עצמם.
זאת הייתה הנסיעה האחרונה של אלבוס ברכבת הזו. בפעם האחרונה בחייו, הוא חוזר הביתה מהוגוורטס.
לא היה זה מעשה הירואי כזה של אביו, שפרש מבית הספר בטרם עת כדי להציל את העולם- היה זה פשוט עד לכדי כאב; החיים דוהרים, והנה הוא בוגר הוגוורטס רשמית.
הוא עוד זוכר את היום הארשון שלו בהוגוורטס- את התנקלויותיו של אחיו הבכור, את טקס המיון, את הסעודה הראשונה, את השיעור הראשון... והנה הוא כבר העביר כאן שבע שנות לימוד. הוא הרשה לעצמו להיות קיטשי ולחשוב: 'מי היה מאמין?'
טקס המיון שלו היה אחד מאותם דברים שיחקקו לעד עמוק בנבכי מוחו, ואפילו כשפי זיכרון כבדים לא יצליחו להסיר אותו משם.
אביו סיפר לו שגם אצלו בזמנו המצנפת שאלה אותו אם הוא רוצה להיות בלית'רין, וגם הוא התעקש להשתבץ בגריפינדור- אבל אבא שלו באמת ובתמים לא רצה להיות בסלית'רין... אלבוס ביקש להיות בגריפינדור רק כי הוא הבן של, אח של, דוד של, נכד של...
רק על כך הגיע לו להיות בהפלפאף, אבל את הרעיון הזה הוא דחה על הסף עוד לפני שהמצנפת בכלל חשבה על זה (אם מצנפת מכושפת יכולה לחשוב..).
הוא שנא להיות הבן של, אך נראה היה כי לאיש מלבדו לא אכפת- ואבא שלו היה הקוסם הכי מפורסם בעולם. כבר מגיל אפס אלבוס האזין לכל סיפורי הגבורה של אביו, על סיפור ההצלחה שלו ועל האדון האפל שהביס. הכל התגאו באביו ושיבחו אותו על נצחונו ועל עוז רוחו.
וכולם גם השמיצו את אותו מכשף אחד, הרשע מכל שאת שמו אין הוגים. טום רידל- היתום, המתוחכם, השאפתן, הרוצח- או כמו שאמא נהגה להאכיל אותו תמיד- הסלית'ריני.
הסלית'ריני הוא אויב. קשקושי ביצים.
לא פעם אלבוס רצה פשוט לקום ולזרוק הכל- לברוח מהבית, לברוח מזהותו- להיות הוא עצמו! להרוויח חברים שיחפצו בסביבתו בשל מי שהוא, להיות מה שהוא רוצה- נמאס לו שאנשים מסיקים מסקנות על האופי שלו רק בגלל אביו.
ג'יימס אהב את זה- ג'יימס חלה על זה. הוא לא.
פעם גם לו זה לא הפריע כל-כך. הוא אהב את תשומת הלב הרבה שהקדישו לו כולם. הוא ניצל זאת לטובתו האישית (והרי לכם מדוע לסלית'רין ראוי הוא). אולם, ככל שהתבגר, אלבוס הבין כמה מורכב המצב, אך כמה פשוט- הוא תמיד יהיה הבן של הארי פוטר. תמיד.
חבריו לתא ה -מיותר לציין- גריפינדורים, היו במצב-רוח עליז למדי. אחרי הכל, לא בכל יום מסיימים ללמוד בהוגוורטס. הם פטפטו בעליזות על תוכניות לשנים הבאות ושרקו לצמד מכשפות משנה שישית שעברו שם. אלבוס כבר לא עקב- משום מה, הוא לא היה במצב רוח לזה.
"אז מה אתה אומר, אל.? נראה אותך במסיבה מחר, נכון?"
אלבוס נשאב חזרה למציאות. הוא התיק את מבטו מהחלון ומהנוף החולף. על מה הם מדברים? על מסיבת סיום, הוא נזכר בקושי.
"כמובן." הוא חייך חיוך מזויף, שאף אחד מחבריו לא הבחין בו; אלבוס היה שחקן מעולה- הוא ידע היטב איך להסוות את רגשותיו (או זה לפחות מה שניסה למכור לעצמו. בתוך תוכו הוא פשוט ידע שהחברים שלו לא מכירים אותו טוב מספיק).
איש אינו מכיר, וזה בדיוק מה שמוציא אותו מדעתו. התסכול שבמחבוא, הכעס על חוסר ההבנה, הפחד מהעתיד... כל הדברים הללו הדהדו בתודעתו יום יום והטריפו אותו כל אימת שהיה לו רגע פנוי.
הוא כמעט השתגע. משתגע. ישתגע- משהו חייב יהיה לקרות בסוף.
החברים שלו שוב שקעו בשיחת נטולת גוון. הוא איבד אותם בתוך רגע.
הנוף בחוץ כבר היקנה תחושה של בית; הם כבר חצו את הגשר. עוד כמה דקות זה קורה- ואז נפל לו האסימון: אין הוגוורטס יותר. אין בית שני. אין תעלולים, ריבים, חוויות... הוא לא רצה שהרכבת תעצור אי-פעם, אבל היא כבר החלה להאט. למה היא לא יכולה לדהור עד האינסוף?...
וכשהאופק המוכר הגיע, וגם המטרים הקרובים ביותר התחדדו, אלבוס סוורוס פוטר תיכנן להנציח עוד רגע שלא ישכח לעולם.