בת ארטמיס

"אמא, אני פוחדת." ייבב קול ילדה קטנה בחלום שלי. ראיתי את עצמי: שיער שחור, עור שזוף, עיניים אפורות ומבוהלות, תווי פנים חדים ורציניים.

"תירגעי, קטו. הכל יהיה בסדר." אמר אבא שלי. גם לו היו שיערות שחורות, עור בהיר ותווי פנים רציניים. אבל לו היו עיניים כחולות, ולי אפורות. עיניים אפורות שירשתי מאותה אמא שנטשה את אבי לטפל בתינוקת שעדיין לא גמרה לינוק... אני.

חלמתי את החלום הזה אלפי פעמים... החיילים הלבושים בשחור שבאו להרוג אותי ואת אבי.

ולפתע מגיעה הישועה - הבזק אור מסנוור וקול אישה אומר: "עזבו אותה, עזבו אותו! הם תחת חסותי!" רק שהפעם... הפעם ראיתי את תווי הפנים של האישה, את התנועות החלקות והזורמות בה נע גופה, כמו שלי, שיערותיה, שגם הן היו שחורות, עורה הקשיח, תווי פניה הכועסים ועיניה האפורות... אמא שלי. לבושי השחור החלו לצווח. "ארטמיס! היא כאן! קחו את הילדה ולכו!" צרח אחד החיילים. אבל אמי כבר אחזה בידי. היא התכוונה לקחת גם את אבי, אך באותו רגע נשלחה יד... יד שלעולם לא אשכח: יד עם צלקת בצורת נשר. הצלקת הייתה מוזרה... בצבע שחור, לא טבעי. ספרתי את אצבעותיו... שש אצבעות ולא חמש. אחריו בה הפרצוף, עטוי ברדס. אך בכל זאת יכולתי להבחין בפנים צמוקות עם עיניים חלביות ופה דמוי מקור, או שאולי היה זה מקור אמיתי.

התעוררתי בצרחה. אטניס, חברתי שישנה למעלה, נאנחה והסתובבה בשמיכותיה. "תני לישון, קטו." מלמלה. לאטניס היו שיערות שחורות, אך דקות יותר משלי וארוכות יותר. היה לה עור שזוף ועיניים ירוקות. גם היא הייתה יתומה משני הוריה, אבל לא בדיוק... היא פעם גרה באחוזה של ממש, עם חדר שינה בגודל של מגרש כדורגל, מיטה שמספיקה לעשרה אנשים שמנים, ארוחות מלכים כל שעה ביום, שיעורים פרטיים ובקיצור - מה שהיא רוצה, קיבלה.

אני ואבא שלי גרנו בבקתת עץ נוטה לנפול עם חדר אחד שבו היה הכל: המיטה ליד הספה ליד שולחן האוכל ליד שני הכיסאות הקטנים ליד המטבחון בגודל מטר על מטר ליד השירותים והגיגית ששימשה לאמבטיה.

למען האמת, אטניס גדלה בלי אבא, בדיוק כמו שאני גדלתי בלי אמא. אמא שלה לא דומה לה בכלל, חוץ מהעיניים הירוקות, כך היא סיפרה לי. אבל יום אחד, לפני כמה שנים, אמא שלה נעלמה. המשטרה לא מצאה אותה. כך הגיעה אטניס להיות השותפה שלי למיטת הקומותיים בבית היתומים הזעיר "מקווטריס". אנחנו חברות מאוד טובות.

יום אחד גילינו, שהחברות שלנו כנראה תישאר בתוקפה הרבה יותר זמן מן המצופה. לבית היתומים הגיעה מורה חדשה, גברת טיקמילה. אבל אנחנו החלטנו לקרוא לה גברת תה קמל, בגלל שהפנים שלה נראו כמו עלי תה נובלים. בקושי היו לה עיניים. גברת תה קמל לימדה אותנו חשבון, השיעור השנוא עליי. היא לקחה אותי ואת אטניס כמטרות שלה. ולא תאמינו מה קרה... וזאת עוד רק ההתחלה...

		הפרק הבא