אנחת רוגע

~~~ויתור זכויות לסוזן קולינס~~~

(אני כותבת ורומזת על דמויות שמופיעות באמת, אך סדר ההתרחשויות שלי לא בהכרח נכון).



 "בוקר טוב" לוחש לי ריאן. אני פוקחת את עיני, ואז כל המחשבות חוזרות אליי. אני מחבקת אותו ומתחילה לבכות. "הכל בסדר טריס, תוציאי את זה".
אני מנגבת את דמעותיי בשרוול חולצתי ואומרת: "תודה. אמי לא הייתה מסוגלת להחזיק את הבית ככה, במצב הזה".
-"הכל בסדר טריס, אני מבין אותך. את תוכלי להתארח כאן עד האסיף. מצדי, גם אחרי האסיף".
-"ואם אני אבחר?"
-"את לא תיבחרי".
-"יש סיכוי".
-"פשוט אל תחשבי אל זה".
אני מביטה בעיניו הכחולות, והוא מביט בי. לא חולפות כמה שניות והוא אומר: "בואי ותתארגני, מחר האסיף. את לא רוצה ללכת לעזור לאמך עם החנות בשוק? את יודעת שמעלים את המכירים בתקופה זו".
-"אני מכירה את אמא שלי. היא בטוח לא תלך לעבוד. ראיתי את הדיכאון שהיא שקעה בו אחרי שאבא שלי עזב. אין סיכוי שהיא תעבוד היום". 
הרגשה של לחץ בבטני מתפשטת כשאני חושבת על אבי, שעזב כשהייתי בת 9. יום אחד הוא השאיר פתק ועזב עם אישה אחרת למקום אחר, אבל על זה כבר התבגרתי. מה שהפריע לי, שראיתי אותו עם אשתו החדשה לפני שלושה חודשים, והוא החזיק בידה של ילדה קטנה. על צווארו היה הקעקוע של אמי, וכך זיהיתי אותו. 
"טריס?" אני שומעת. 
"אני מצטערת, אני חלמתי. מה אמרת?" אני שואלת. 
-"אמרתי שכדאי שתלכי להתארגן. את צריכה קצת כסף, במיוחד עכשיו, כשאמא שלך לא עובדת". 
-" כן, אני כבר באה. צא בינתיים לצוד, אני אתקלח ואלך לשוק, תוכל לפגוש אותי שם, ואולי תמצא עוד קצת פירות להביא לי לשוק". 
הוא קם ועומד בפתח הדלת. הוא מסתובב אליי ואומר: "אני אוהב אותך".
אני מחייכת אליו, אך אני לא רוצה ללכת איתו מהר מדיי, אז אני משנה נושא ואומרת: "אתה יכול לקחת את הסכין שלי, אני לא אלך לצוד היום".
הוא מהנהן ויוצא.
אני נכנסת למקלחת. המים החמימים נוגעים בגופי ומעבירים בו צמרמורת. 
בסיום המקלחת אני אוספת את שערי לצמה, ומתלבשת בחולצה אפורה פשוטה וג'ינס בהיר.
אני מסתכלת במראה. עד כמה שלא אנסה, לא אצליח להיות יפה. עיניים ירוקות, יחסית קטנות. אף ארוך וצר, פה ורדרד, אזניים קטנות, שיער בלונדיני ארוך יחסית, חלק. אני זוכרת שכשהייתי קטנה הייתי עומדת מול בבואתי במראה ומנסה כל מני תסרוקות חדשות, שישפרו את שערי, אך שום דבר לא עזר. אף פעם לא אצליח להיות יפה.
אני יוצאת מביתו של ריאן והולכת לשוק. למרבה הפלא, אמי עומדת בדוכן. אני רק מביטה בה וישר מסתובבת, דמעות זולגות ואינני מצליחה לעצור אותן. 
טוב רגע, אולי עדיף שאספר לכם מה קרה...  

		הפרק הבא