מסיכות

רמוס צפה זאת מראש, אולי אפילו ידע את זה לפני טונקס עצמה. חיוך קל עלה על פניו כשהייתה מנסה להסתובב ולהסתיר את פניה הבוערות בסומק עז כמו שיערה, או כשחשבה לתומה שהוא לא מרגיש שהיא מביטה בו.

ילדה כנה ותמימה שכמוך, הוא חושב, אנחה עמוקה פורצת מתוכו. איך הצלחת להישבות במלכודת שמעולם לא רציתי לטמון לאף אישה? ודווקא טונקס... נדמה שאין צרה אפשרית שהיא לא נתקלת בה, ולרוב היא מאבדת את שיווי המשקל, נופלת היישר לתוך הרשת ומסתבכת בחוטים שלה. כמה שזה מתאים לה.

דווקא טונקס. מתי זה התחיל, בעצם? הוא מהרהר, בוהה בחלל השחור שלפניו. הוא נזכר בתקופה שהתחילו להתקרב, בשמירות החשאיות של המפקדה, בפגישות. איך לא הרגיש כמה מסוכנת הקרבה ביניהם? היא היתה יושבת איתו ליד השולחן בכיכר גרימולד, או בבית שלה, ומדברת איתו עד השעות הקטנות של הלילה. לרוב הוא היה המקשיב, והיא מפטפטת בערנות ובשטף וללא מעצורים. הישירות הפתאומית, הטונקסית שלה עוד הצליחה להפתיע אותו אז. הוא נדהם מהכנות שלה ושל רגשותיה כשהייתה משוחחת איתו; כבר אז הבחין כמה היא שקופה היא, כמו מסך דקיק של מים.

רמוס, לעומתה, היה רגיל להסתיר. איש לא הצליח להבחין בכך, אבל זה לא מנע מפרץ קצר ועמוק של חיבה לשטוף את ליבו כשמצא אותה נרדמת על הכסא שמולו, ראשה מכורבל בין זרועותיה. ושום דבר לא מונע, הוא ידע, ממחשבות חמימות עליה לאפוף את ראשו עכשיו, ומלהתגעגע לאנושיות והחום שלה כאן, כשהוא בין אנשי הזאב.

אוי, טונקס. רמוס חש לפעמים שהוא כלוא במבטה, באורן של העיניים הכל-כך ישירות, כל-כך עזות שלה. הן היו הדבר היחיד שמעולם לא השתנה בפניה, ונדמה היה שהן תמיד חושפות את כולה – סודותיה, רגשותיה, מחשבותיה. כמה קל לקרוא אותך, הוא חושב בעצב, ותוהה בליבו איך הגיוני שדווקא מטמורפומאגית מבטן ומלידה שכמוהה, היא זו שאינה מצליחה לעטות על עצמה מסיכות.

הוא יודע היטב להשתלט על רגשותיו, אבל עם רגשותיה מעולם לא ידע כיצד להתמודד. הוא ניסה בכל כוחו לבלום את האהבה שלה, שכל כך מסכנת את אושרה, ואת הנחישות שלה, שנובעת מתמימותה. אבל לפעמים הוא נוכח שהוא פשוט לא מסוגל.

התקווה שלה כל כך הכאיבה לו. ליבו שקע כמו סלע בקרבו כשהפטרונוס שלה השתנה וחשף את רגשותיה הפגיעים ביותר לעיני כל העולם. הזאב הגדול, הכסוף והמוכר שהרעיף עליו חום ודיבר אליו בקולה העליז של טונקס ייסר אותו כמעט כמו הזאב שהיה פורץ ממנו.

הוא מעולם לא היה מתוסכל יותר מהיום שבו היא השתחררה מבית החולים, ולחשה לתוך חזהו בקול חמים ונרגש, "אני אוהבת אותך, רמוס." הוא הרחיק אותה ממנו בעדינות, וניסה להסביר לה בקול מרוסן ככל יכולתו, שאי-אפשר.

אבל טונקס היא טונקס. אמנם קל להשפיע על רגשותיה, אבל קשה להשפיע על רצונה. איש לא יכתיב לה מה לעשות ומי להיות. גם לא רמוס. במיוחד לא רמוס.

הוא מסתובב ופניו לבית הקטן, המואר חלקית. לבית משפחת טונקס יש גג עבה ויציב, כמו שמיכה חמה במיוחד, ועץ התפוח הגדל לצידו חובק בזרועות ענפיו את הירח.

היא לא מתכוונת לוותר לו, הוא יודע בעודו מתבונן בפלח הזהוב והזוהר. אבל גם הוא לא מתכון לוותר, עיניו מטיילות על טפריי הענפים הארוכים והחדים המסרגים וכולאים מאחוריהם את הירח. עליו להיות המגן של אושרה מפני עצמו.

בשקט-בשקט, כדי שצליל ההתעתקות המוכר שלו לא יעיר אותה או יביא אותה החוצה, הוא חומק בין הצללים שאור הירח לא מגרש, ונעלם.