ילדת קסם

"אטניס, קומי כבר, כלבה! היה עדף לקחת רוטווילר במקומך!" אטניס לא רצתה לקום מהכוך הזעיר שלה. היא ישנה במזווה הישן, הקטן והריק, שעליו עמלה במשך שנים כדי לטפח אותו. כשפקחה את עיניה, ראתה מזווה מסביר פנים עד כמה שמזווה ישן וריק יכול להיות. בחלק הגבוה ביותר של התקרה, מטר ושבעים, הייתה תלויה נורה קטנה עם אור צהבהב ורך (שאטניס עמלה זמן רב כדי לחסוך לקנייתה). היא נתלתה בתוך ציפור גן עדן מפוסלת מעץ שאטניס בנתה. התקרה הייתה צבועה בצבע כחול-שחור כמו שמי לילה עם נקודות קטנות שנראו כמו כוכבים. הקירות היו צבועים בציורים יפהפיים שאטניס הצליחה איכשהו לצייר: היא ועוד נער צעיר שוכבים הל גבם בדשא ירוק ומתבוננים בתקרה, כביכול בשמי הכוכבים. כמה עצים ובתי כפר קטנים ניצבו בקירות האחרים. אטניס פשוט ציירה את החלום שלה. הכי הפתיע אותה הנער. שיערו היה שחור כלילה ועיניו ירוקות בורקות עם ניצוץ טורקיז. אטניס חייכה בכל פעם שהביטה בו. הרצפה במזווה הייתה מעוטרת בשטיחים פרוותיים רכים (אטניס הצליחה לסחוב אותם ממכירות בעת שבעלת השטיחים הייתה עסוקה). ארון בגדים ניצב בכוך גדול מספיק בקיר. הארון היה צבוע בצבע חום-זהבהב רך. שני מדפי ספרים ארוכים יחסית, מדף משחקים אחד ומדף ספרי לימוד ומחברות ניצבו מעל שולחן עץ צבוע בלבן-קרם וכיסא עץ. בקצה החדר ניצבה המיטה הקטנה, עם המזרון, הכרית, השמיכות והשדינים שאטניס רכשה מחסכונותיה. דלת קטנה הובילה אל מרתף בגודל של חדרון אמבטיה. היה שם ברז וכיור, שירותים ואמבטיה וכמה ערימות טישיו. אטניס התכרבלה בשמיכות וניסתה לחזור לישון. "קומי כבר, כלבה בת כלבה!" צרח קול. גבר שמן נכנס לחדר. הוא לבש בגדים מהודרים מאוד, וכפתוריו כמעט נשברו מכמות הלחץ שהופעלה עליהם מכרסו הרחבה. דוסאן גריידן היה מנהל בנק עשיר, אך לפני כן היה פקיד. הבוס שלו איים עליו שאם לא יקח את התינוקת היתומה שמצא (עוד אחת מבעיותיו), דוסאן יפוטר. כך לקח אדון גריידן את אטניס אל חיקו, בלית בררה, שכן אטניס הייתה ילדה מאוד מוזרה. לאן שלא הלכה, הסתבכה בצרות משום שדברים דוממים החלו לזוז או לעוף. אטניס שנאה את זה. היא הלכה לפנימייה של ילדים עם בעיות (אף על פי שהייתה בת כמעט אחת עשרה בלבד!), אך עכשיו הייתה חופשת הקיץ. "אוף, אמרת שתיתן לי לישון!" רטנה אל האדון. "לא היום, משרתת צעירה! היום את אוכלת איתנו ארוחת בוקר, משום שהיום סנדי שלנו תקבל את מכתב התקבלותה לבית הספר היוקרתי דיטקראסודיון!" אטניס קמה בזהירות. "אז קדימה, תזיזי את התחת שלך להביא את הדואר!" צעק דוסאן ויצא. אטניס בהתה בנער הצעיר שציירה פעם על הקיר. לפתע היא נזכרה בשמו, כאילו היה שם מאז ומתמיד: "אל תדאג - דייסטר, אנחנו עוד ניפגש." היא הוציאה מהארון את הג'ינס התכלכל שלה ואת חולצת הטריקו הלבנה הכי חחדשה שלה. היא נעלה את מגפי העור הלבנים והנעימים שלה, חטפה מהארון מעיל רוח תכול ויצאה מהמזווה. כמובן, אף אחד לא זכר שזה יום הולדתה האחת עשרה. שיערותיה הבלונדיניות גלשו בחופשיות על כתפיה וגבה הזקוף. עיניה הכחולות כים הביטו בשתיקה המומה באוויר, שהבליח לרגע. לפתע הופיע שם גבר אדמוני, שהחזיק בידו האחת נער שחור שיער בעל עיני טורקיז. הנער הביט בה בתדהמה. "דייסטר?" שאלה אטניס.