איפה אתה?

אלמוג אדום

פרסי ליווה את אנבת' לביתן שלה.

היה כבר מאוחר, הם היו האחרונים שעזבו את המדורה.

היא הצביעה על הכוכבים וזיהתה כול אחד מהם.

בן פוסידון חייך מעט והביט בה, מידי פעם העביר את תשומת לבו לכוכבים שהזכירה.

הוא הצביע על קבוצת כוכבים חדשה יחסית, ציידת החוצה את השמיים בריצה "זואי." אמר לה בעצב.

אנבת' שלבה את ידה בידו, "זאת לא אשמתך." לחשה לו.

היא ידעה שפרסי מרגיש אשמה על כול חצוי שמת. כאילו הוא אחראי לכך. זה היה אחד הפגמים שלו,

שהוא לא יכל להשאיר חברים מאחור.

זה היה אחד הדברים שהכי אהבה בו.

"זאת כן." הוא השפיל את מבטו.

"היא בחרה להציל אותך, את תאליה, את ארטמיס, אותי ואת העולם." ניסתה לשכנע אותו "היא חיה כגיבורה ומתה כגיבורה.זואי התנהגה באומץ, פרסי. שניים היו צריכים למות לפי הנבואה.

והיא לא רצתה שזה יהיה אחד מכם."

הוא לא ענה ושתק.

אנבת' ניסתה לתפוס את מבטו, אבל העיניים הירוקות שלו היו נעוצות בקרקע.

לאחרונה הוא שוקע בדיכאונות, מסתובב עם פנים עצובות ומתבודד בלי סיבה מסוימת.

"בוא." אמרה לו ושינתה את מסלול כדי שיגיעו לאגם. היא צריכה לגלות מה פשר ההתנהגות שלו.

המים בימה הקטנה היו מכוסים שכבה דקה של כפור. זה היה חורף קר, הרוח נשבה וסחפה איתה טיפות גשם זעירות ודוקרות.

זה לא הפריע לשניהם כשהתיישבו על המזח.

"אז… אתה רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה אותו.

פרסי נאנח ובהה המים הקפואים למחצה.

"משהו רע הולך לקרות, אנבת'. אני יכול להרגיש את זה."

"טוב… הרבה דברים רעים קורים בעולם של החצויים, זה חלק מהמציאות שלנו," השיבה.

הוא הניד בראשו בשלילה, "אני מתכוון; ממש רע, לא משהו בשגרה."

עכשיו היא נאנחה, "אל תחפש צרות, פרסי."

רק מלפני כמה חודשים שניהם השתתפו במלחמה נגד קרונוס. ובמשך השנים נשלחו להרבה מסעות חיפושים.

היה להם כבר מספיק צרות לכול החיים.

"הם מחפשות אותי." ענה והרים את מבטו.

"אני יודעת." חייכה אליו.

"מי כמוך יודעת?" שאל והחזיק בידה.

שלג התחיל לרדת, נדבק למחטי עצי האורן ויוצר מעטה דק של לובן על האדמה.

"בואי נלך, לפני ששנינו נהפוך לקרטיבים." הוא קם ועזר לה לקום.

הם רצו ביחד, צוחקים בשקט כדי לא להרעיש.

המדורה במחתת הארד המרכזית נכלתה כמעט לגמרי, אבל היא ידעה שהאש של הסטיה אף פעם לא נכבית.

כמו התקווה בעולם, שאף פעם לא נעלמת.

כשהגיעו לפתח של ביתן אתנה הם עצרו.

"יש לך שלג בשיער." פרסי ניער את הפתיתים הצחורים מהתלתלים שלה.

"גם לך." צחקה והעבירה יד בשערו.

פרסי רכן לעברה אבל קול הקפיץ אותם.

"הי, ציפורי אהבה. אתם מוכנים להיות יותר בשקט?" אחד האחים שלה אמר מתוך הביתן.

"טוב, ביי." אמרה אנבת' ועמדה להכנס פנימה.

"רגע, נזכרתי שהבאתי לך משהו" הוא הוציא מכיסו קונכייה.

לא, זה היה אלמוג אדום.

"מה זה?" שאלה.

פרסי חייך "אחרי המלחמה בקרונוס בקרתי עוד פעם בארמון של אבא שלי. כשעמדתי ללכת אז ראיתי בתולת ים שמוכרת תליונים שעשויים מכול מיני דברים מהים.

היא אמרה לי שאלמוגים אדומים מרככים דכאונות ואדישות, משרים תחושת שלווה והרמוניה. הם עוזרים לעשות בחירות חשובות ונכונות.

אלמוגים אדומים גורמים לחיות יותר את הרגע בצורה טובה וברורה. אז חשבתי עליך."

אנבת' הביטה בו בשעשוע ולקחה את האלמוג והשחילה אותו על השרשרת המחנה שלה עם טבעת הזהב של אביה ותשעת החרוזים מהשנים שעברו.

"אני לא ממש בטוחה שזה נכון," חייכה אליו.

"טוב, אם אני האמין בזה ואת תאמיני בזה, זה יהיה נכון בשבילנו" השיב.

הוא רכן והפעם באמת נישק אותה.

"לילה טוב."

"לילה טוב, מוח אצה."

"נתראה מחר!" קרא כשכבר התרחק.

אנבת' הלכה לעבר המיטה וחייכה כשהתכסתה בשמיכה שלה.

"איפה הוא?" שאלה את הבחור הבלונדיני.

מי-שזה-לא-יהיה הסתכל עליה במבט מפוחד. הוא נראה מותש מהקרב שהיה לו לפני שניות אחדות,

אבל לא היה לה אכפת.

"איפה מי?" שאל הבחור, מבולבל.

היא לא הקשיבה לו וצעקה לשמיים "מה אתם רוצים ממני?! מה עשיתם לו?!"

אנבת' נדרה בלבה שכשתמצא את הרה, מלכת השחקים, היא תכניס לה מכות רצח.

איזה בחור עם נעל אחת ואיזה נעליי… אוף... לא משנה. רטנה.

"היי, אנבת', תראי." בוץ', המדריך של ביתן איריס הצביע על רגלו של החצוי עם השיער הבהיר.

הייתה לו נעל אחת, הרגל השנייה הייתה מפוחמת לגמרי.

"זה… זה לא יכול להיות." גמגמה.

מי זה לעזאזל הבלונדיני הזה, מי זאת הבחורה עם השיער הגזור, ומי זה הבחור הנמוך ששוכב על הרצפה ובוהה בשמיים? חשבה אנבת'.

איפה פרסי?

היא הסתובבה בזעם שהסתיר את העצב שלה.

כשעלתה שוב למרכבת הפגאסוסים, ידה נסגרה על האלמוג האדום שפרסי נתן לה ימים ספורים קודם לכן, לפני שנעלם.

היא החניקה את הדמעות, אבל אחת זלגה במורד פנייה.

איפה אתה?