רצתי.

רצתי. הסתכלתי סביב, והמשכתי לרוץ.
ידעתי שאם הם יתפסו אותי,לא יהיה עוד "אני".
ידעתי שאני אהיה תחת קללת איפריוס, ואז לא יהיה עוד אני, אני אהיה אוכלת מוות.

נזכרתי איך כל זה התחיל,שמי אמילי ,והייתי בת 16 .
אדון האופל יצר קשר עם הורי, הוא אמר להם שהוא רוצה לפגוש אותי, כדי לדעת אם אני מתאימה להיות אוכלת מוות. לא רציתי, וניסיתי לומר להם את זה, אבל הם לא הקשיבו. הם אמרו לי שאני חייבת, ושבעד 3 ימים הוא יבוא וייקח אותי למקום מסתור, כדי שנוכל "לדבר". לא רציתי אבל לא הייתה לי ברירה.
הוא בא, וראיתי את פניו בפעם הראשונה, הוא היה חיוור כל כך שזה היה נראה כאילו היה מת, ועיניו היו אדומות. פחדתי,אבל לא הראתי זאת. ידעתי שאם הוא יראה כל רגש של פחד בפני הוא לא ירצה אותי, ויהרוג אותי.

הוא דיבר בקול נחשי ואמר שאני מתאימה. לא הגבתי. לא דיברתי. לא זזתי.
הוא ציפה לתגובה, אבל לא באה אחת.
משום שאני לא רציתי להיות אוכלת מוות. רציתי להיות נערה רגילה כמו כל שאר הקוסמים אבל לא יכולתי, בגלל שהוא רצה אותי. ברחתי.

ברחתי במשך שנים. לא פגשתי את הורי, או את אחי, או את אחותי הקטנה, שנולדה כמה ימים לפני שעזבתי אותם. צפיתי בהם, אך אף פעם לא ניגשתי. כי ידעתי שהוא יצפה בהם, או לפחות כמה מעבדיו.

נמאס לי.

אחרי 7 שנים, נמאס לי. לא רציתי לחיות יותר. לא ככה. לא במנוסה. אבל לא הייתה לי ברירה. זה היה או זה או למות. כי להיות אוכלת מוות לא הייתה אפשרות.

אז פרצתי לחנות "תרופות" מוגלגית, וגנבתי כמה גלולות שידעתי שהן מסוכנות, לאחר שערכתי מחקר.

הלכתי הביתה. כמה טוב להיות בבית. אפילו אם זה כדי למות. זה היה לילה. הסתכלתי על אחותי כשהיא ישנה. היא הייתה כל כך שלווה. ידעתי שעוד כמה דקות גם אני אהיה כמוה. לנצח.

הלכתי לחדר הישן שלי. הם לא שינו כמעט כלום. ראיתי שהם ניקו, כי לא היה אבק על השולחן שלי. אפילו היה שם את הפוסטרים של כל מיני זמרים מהעולם הישן שלי, עולם הקוסמים. חייכתי. ראו שהם קיוו שאני אחזור. הם אפילו החליפו את המצעים של המיטה.

התיישבתי על המיטה הישנה שלי. ובלעתי את הכדורים. ידעתי שלוקח להם קצת זמן להשפיע, אז נשכבתי על המיטה כדי שיהיה לי קצת יותר נוח.

נרדמתי. לשינה שאין ממנה הקיצה.

פיק ראשון שאני כותבת ולא מתרגמת.. תגובות??