האהבה חזקה מן המוות

 היי כולם,

אני שרי, ואני מעריצה מטורפת של הארי פוטר. 

זה פאנפיק ראשון שלי. מקווה שתהנו.

_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

סקורפיו מאלפוי ישב ליד האגם.  הוא הציץ בשעונו ונבהל. השעה הייתה שמונה דקות לתשע, מה שאומר שהוא חייב כבר לחזור למעונות. הוא הלך לכיוון הטירה, ואז הוא ראה גוש שחור על הדשא במרחק מה. הוא פרץ בריצה, וראה את לילי פוטר שוכבת ישנה על הדשא. הוא הביט בה כמה שניות, ואז אסף אותה בזרועותיו.

המסדרונות היו ריקים. רוב התלמידים כבר חזרו למעונותיהם. לילי זעה בזרועותיו של סקורפיו. זה האחרון היה מלא זיעה קרה. אם מישהו רואה אותו כך, מחר יהיה היום הכי נורא שלו. בהקלה הוא הניח אותה ליד האישה השמנה,שנמנמה קלות, למזלו הרב. המזל הזה לא המשיך עוד זמן רב. הוא שמע את קולו של פילץ' מתקרב. הוא הציץ בשעונו בפראות. השעה הייתה תשע ועשר דקות. ספוטנית הוא רץ, מתרחק ככל האפשר מלילי. זאת הייתה טעות איומה. פילץ' שמע את קולו ומיהר אחריו, לא שם לב ללילי שעדיין ישנה, ולאלבוס פוטר, שהסתתר בצללים והביט בסקורפיו ובלילי, תוך שהוא פוקח עין זהירה על גבו של פילץ'.

"אתה עוד לא במיטה?" חרחר פילץ'. "בשעה כל-כך מאוחרת? זה תירוץ לעונש!"

סקורפיו נצמד לקיר. "אני רק... הייתי צריך... זאת אומרת..." הוא פלט נואשות.

"שקט!" צווח פילץ'. "אני אדאג לעונש עבורך, ועכשיו, לך למעונות שלך!"

סקורפיו הביט בו לרגע, שפתו התחתונה רוטטת, ואז פסע לכיוון המרתפים, כולו מתקומם.

"אם לא אלבוס, הייתי נשארת שם, עד שפילץ' היה תופס אותי! הוא לא חושב פעמיים, מאלפוי הזה. אם הייתי נשארת במדשאות, הייתי יכולה איכשהו לתרץ שנרדמתי, אבל זה לא כל-כך סביר שנרדמתי בדיוק ליד חדר המועדון!"

"איך את יודעת שזה מאלפוי?" שאל ג'יימס, מתכופף מעל רוז ואלבוס.

" אלבוס ראה את פילץ' רודף אחריו ליד מגדל גריפינדור. באמת, זה נראה לך צירוף מקרים?" תקפה לילי בכעס.

"לילי, תירגעי.  את לא קיבלת עונש, אז מה אכפת לך?"

"אנחנו רוצים לעצור את זה לפני שאני באמת אקבל עונש!" ירו לילי ואלבוס ביחד.

הם ישבו בארוחת הבוקר. לילי ליד אלבוס והוגו, אלבוס ליד רוז, ולידם ג'יימס. הצלחת של לילי הייתה ריקה, ושל ג'יימס מלאה עד להתפקע.

"לילי, אבל..."

"ג'יימס, נמאס לי. תמשיך להאביס את עצמך, יש לי עוד אנשים חוץ ממך. אתה לא צריך להיות כזה. וגם אם תהיה כזה, אני אלחם עד חרמה." היא כתפה את תיקה. "הוגו, תזכור שפרופסור וקטור אמרה שמי שמאחר מקבל עונש. להתראות. נראה אם אני אצליח לתפוס את מאלפוי." היא התרחקה.

"אני הולך אחריה. בטוח היא תתפוס את מאלפוי, ואני לא רוצה לחשוב מה הוא יעשה לה." אמר אלבוס.

"אנחנו באים איתך, אלבוס." אמרו רוז והוגו, וטמנו את שרביטיהם בכיסם.

"חכו רגע-" אמר ג'יימס, דחף לפיו עוד חביתה, והלך איתם.

לילי צעדה במסדרונות. היא ידעה שלמאלפוי יש היום שינויי צורה בשיעור הראשון, מפני שהיא הציצה במערכת של אלבוס, שלומד שינויי צורה ולחשים יחד עם הסלית'רינים.  היא מיהרה אל כיתת שינויי הצורה של השנה השישית.

"לילי! חכי לנו!" היא הסתובבה, וראתה את ג'יימס, רוז, אלבוס והוגו צועדים לקראתה.

"מה אתם עושים פה?" היא שאלה בתדהמה.

"מנצלים את הליווי שיש לנו עד הכיתה." אמר אלבוס בנינוחות, ותחב את ידו בכיס גלימתו. לילי ורוז צחקו.

"לילי, אבל מה את מתכננת לעשות כשתראי אותו?" שאל ג'יימס.

"ספונטני. דבר ראשון אני אודיע לו למה אני מטילה עליו קללה, ודבר שני, אני אטיל אותה." אמרה לילי וצחקקה.

"אבל לילי, את עוד לא בטוחה..."

"ג'יימס, אתה נשמע כמו דוד פרסי." אמר הוגו, מבודח.

"אבל סקורפיו מאלפוי..." מחה ג'יימס.

עיניה של לילי התמקדו בנקודה אי שם בסוף המסדרון. "מדברים על החמור." היא לחשה בארסיות. "בואו, מי שרוצה!"והיא התחילה לפסוע לעבר הנער הבלונדיני, בעל העיניים האפורות הבורקות, כשכולם ממהרים אחריה.

"מאלפוי!" אמרה לגבו של סקורפיו. סקורפיו הסתובב מיד. "פוטר..." הוא חייך, חיוך מתנשא ורברבני.

"תתבייש לך, מאלפוי!" קראה לילי בכעס. "איך אתה מעז עוד לחייך, אחרי מה... אחרי הכול!"

סקורפיו נראה קצת נבוך, אבל מיד הוא עטה על פניו את ההבעה הזחוחה הרגילה. "מה את רוצה ממני, פוטר?" הוא שאל, וגם לקולו התחילה להתגנב התרעומת.

"כאילו שאתה לא יודע!" תקפה לילי ברתחה. "אל תעמיד פנים כאילו אתה מטומטם או משהו! בעצם, רק מטומטמים לוקחים נערות מהמדשאות ושמים אותם מול חדר המועדון שלהם!"

סקורפיו הביט בה, והתחיל להבין את הסיפור. "תקשיבי, פוטר, ואם את באמת רוצה הסבר, אל תקטעי אותי." הוא אמר בקול רם, כדי לגבור על התלהמותה של לילי. לילי השתתקה, והביטה בו ברוגז.

"אתמול רציתי לחזור למועדון שלי, וראיתי אותך שוכבת במדשאות. לקחתי אותך, ידעתי איפה המועדון שלכם, הנחתי אותך שם והתכוונתי לחכות שיעבור תלמיד שנה שביעית, שמותר לו להסתובב עד עשר, ואז ראיתי את פילץ'. קיוויתי שהוא לא ישים לב אלייך ומיהרתי לכיוונו. ראיתי את אלבוס אחיך מתחבא בצללים, ונרגעתי שאת לא תישארי שם. אני חטפתי עונש, ולא את. ויש לך עוד משהו להגיד?"

"ולא לקחת בחשבון שמה שעשית עלול להפיל גם עלי עונש! מרוב מסירותך לנערה גריפינדורית, היא כמעט חטפה עונש! ואם אלבוס לא היה שם לב אלי? ואם פילץ' היה חוזר לאחר מכן ורואה אותי? וחשבת בכלל כמה נבהלתי?.." לילי התפרצה על סקורפיו. כשעצרה לשאוף אויר, הציצה בשעונה. השעה הייתה שתי דקות לתשע. "הוגו," היא לחשה נואשות להוגו. "הוגו, רוץ לכשפומטיקה, רוץ!"

"לילי, נראה לך שאני אפסיד את כל הכיף?" הוא לחש חזרה.

"הוגו, אחרי כן תצטער על זה. אתה יודע שאני מתכוונת רק לטובתך. תרוץ לכשפומטיקה, פרופסור וקטור תתעצבן עליך, ואתה שונא שהיא צועקת עליך לעיני כולם. אני אספר לך בדיוק מה יקרה לאחר מכן, תבקש מאלבוס שיקליט לך בשרביט שלו. ג'יימס הלך כבר, רוז ואלבוס כבר בכיתה, זאת אומרת כאן, ואתה היחיד שתחטוף עונש! הוגו, אל תישאר כאן, למעני."

הוגו הביט בפניה הנואשות והתרצה. הוא נטל את תיקו, ולפני שהלך, לילי נשקה אותו על לחיו, והוא חיבק אותה. טקס שגרתי, כמו בכל פעם כשהם נפרדים, אבל לפי העיניים המצומצמות של סקורפיו, הוא לא הכיר את זה.

גם ג'סיקה מקגונגל, אחייניתה של המנהלת, המורה לשינויי צורה, נראתה בקצה המסדרון.

"רק שתדע, מאלפוי, שזה לא נסלח!"אמרה לילי.

"אני קיבלתי עונש, לא את!" אמר סקורפיו ברוגז.

"אבל אני יכולתי לקבל עונש בגללך!"

"ואני קיבלתי את העונש!"

הם הביטו זה בזו בכעס, ואז לילי משכה בכתפיה. "אני חייבת ללכת לכשפומטיקה, אבל לא סלחתי לך."

"אף אחד גם לא ביקש ממך שתסלחי." אמר סקורפיו בחדות. לילי הביטה בו בזעם.

"נמאסו עלי המשחקים שלך, מאלפוי." היא ירקה, ושלפה את שרביטה. "דנסאוגאו!"

"פרוטגו קיפראטום!" צעק סקורפיו, ושובל האור הסגול נעלם.

"מה זה הקסם הזה?" פערה לילי את עיניה.

"כישוף לצרכי הגנה." אמר סקורפיו, והעביר את אגודלו לאורך השרביט. "לפעמים אני לא רוצה לתקוף, וזה שומר עלי אבל לא מחזיר לתוקף."

"ומאיפה הכישוף?" שאלה לילי.

"אמ..."סקורפיו הסמיק. "זה... כישוף שהמצאתי לבד."

"לבד?" נדהמה לילי.

"זה לא כזה קשה," אמר סקורפיו, ושם לב שהדלת של הכיתה שלו סגורה. "את הפרוטגו כבר היה לי, והייתי צריך רק משהו שיעלים אותו. ניסיתי לשלב שינוי צורה, וזה לא הצליח. ואז קראתי שיש הברות מיוחדות לכל דבר, והיה שם פירוט מה עושות ההברות. לדוגמא, אם אומרים פרוטגו קיפר-אטום, אז הכישוף פוגע ישר בלב שלך. זה קשה, וניסיתי את זה הרבה עד שזה הצליח לי." הוא התיישב כשהתיק בין רגליו.

"המצאת הרבה לחשים?" שאלה לילי והתיישבה לידו.

"די הרבה, עשרים לפחות. אבל אני לומד כבר שש שנים בהוגוורטס..."

"אז מה. אמא שלי למדה שבע, והיא לא המציאה שום כישוף." אמרה לילי בזעף מה. "אילו כשפים המצאת למשל?"

"אמ... את גהנצרוס, שאם יש לך קמט הוא מתיישר... את אציו רציליאטו, שגורם שמה שאתה חושב שאתה צריך מגיע אליך, קרקראוס, שגורם שעט הנוצה שלך יכתוב קצת ממאגר מידע מרוכז של כל ספרי הלימוד. צריך קשר על חוטי בשביל זה, זה היה קשה... ואת ספלנרנאטה, שגורם שהמורה לא ייתן שיעורי בית. אבל אני לא השתמשתי בזה מעולם. אני אפילו לא בטוח שזה עובד."

לילי הסתכלה בשעונה שוב, וראתה שהשעה היא תשע ועשרים. יש לה עוד ארבעים דקות.

"מאלפוי," היא שאלה. "אתכם היא לא מענישה, מקגונגל הזו?"

סקורפיו פלט צחוק מריר. "לא מענישה? זזים בשיעור-עונש. לא מתנהגים יפה-החוצה. לא מכינים שיעורים-מעבירים את שמך לראש הבית שלך."

"מה היא עושה אם לא באים לשיעור?" שאלה לילי. סקורפיו הביט בה, וגיחך.

"לשמחה מה זו עושה?" הקשתה לילי. "אתה יודע שאתה עלול לחטוף את העונש."

"לא, זה משעשע, שלפני שתי דקות התעצבנת עלי כמו לא-יודע-מה, ועכשיו אכפת לך איזה עונש אקבל."

"כי כמובן, אני רוצה להתעצב אם זה יהיה עונש קטן, ולשמוח אם זה יהיה עונש גדול." ירתה לילי, שהתלהטה שוב, שלפה את שרביטה ולפני שסקורפיו הספיק לגעת בגלימתו היא צעקה: "אקספליארמוס!"

שרביטו של סקורפיו התעופף לידיה. הוא נראה מבוהל. מעולם לא הקדימו אותו בהטלת כשפים.

לילי נופפה בשרביטה, ואז הצביעה על סקורפיו וקראה:"פטריפיקוס טוטאלוס!"כשסקורפיו שכב על הרצפה, הוא ידע, שעכשיו-או שרחמיה של לילי ייכמרו עליו, או שהוא שובר רגל, יד או אפילו גולגולת. לילי לא הייתה טיפשה,  והוא ידע שכשהיא מעוצבנת- יוצאים מדו-קרב איתה באנחות כאב. לילי בינתיים ניסתה להתרכז, וכשהרגישה שהיא מוכנה, החוותה בשרביטה כלפי מעלה, וסקורפיו נתלה מהתקרה. היא הפילה אותו בחבטה. נשמע 'קנאק' גדול, וסקורפיו עצם את עיניו. הוא הרגיש שרגלו נשברה. "אוי, לא!" לחשה לילי, והתקרבה אליו בהיסוס מפוחד. היא הסירה את הקללה, אמרה "פרולה" באיטיות וסקורפיו קם על רגליו, מסתכל על רגלו שהתעטפה בתחבושות.

"אוי, סקורפיו!"אמרה לילי נואשות. "לא התכוונתי, באמת שלא, הכישוף הזה פעל על כל-כך הרבה אנשים ולא קרה להם דבר!"

אבל סקורפיו התרחק לאורך המסדרון, גורר את רגלו ולא מקשיב להתנצלויותיה של לילי. לילי שלחה אחריו מבט אחרון, ואז התקרבה לחפציה, אוספת אותם לקראת חצי שיעור כשפומטיקה.

"אז, תלמידים, לוקחים את התרגיל הכושפני, לוקחים את הכושף מהכישוף ומכשפים אותו בדרך המכושפת, שגורמת תמיד לתרגיל לכשף את הכישוף..."

פרופסור וקטור עמדה בכיתתה והרצתה לבני השנה הרביעית איך מכשפים כושף וכישוף בתרגיל כושפני, כשלפתע נשמעה דפיקה מהוססת על הדלת, לילי נכנסה לכיתה, תיקה תלוי על כתפיה ופניה כבושות ברצפה.

"פוטר!" קראה פרופסור וקטור בכעס. לילי פסעה פסיעה אחורה בבהילות.

"סליחה פרופסור, הייתי חייבת..."

"פוטר! את זוכרת שאמרתי שמי שיאחר יקבל עונש, אה?"

"כן, פרופסור וקטור." לחשה לילי ונצמדה לקיר.

"ובכן, אני אדאג לעונש בשבילך."

"אבל פרופסור, הכול בגלל סקורפיו מאלפוי!" קראה לילי נואשות, וקלטה כמעט מיד שזה היה טעות.

"בגלל מאלפוי? למיטב זכרוני, אדון מאלפוי הצעיר קיבל עונש אתמול, אה? אז תוכלי להצטרף אליו לעונש. מחר, בשעה חמש, במשרדו של אדון פילץ'. וחוץ מזה, חמש נקודות מגריפינדור, ואם תמשיכי לדבר, זה יכפיל את עצמו."

 לילי התיישבה ליד הוגו ומיד קברה את פניה בזרועה.

___________________________________________________________________________________________________________________________

יש לי כבר את ההמשך, אבל המהירות שבה אני משחררת אותו תלויה בכם! 

		הפרק הבא