Amy Travis Greatest Adventure

רחוב אוקספורד היה ריק, וזה דבר שלא נראה מעולם בתולדות אנגליה. רחוב אוקספורד אף פעם לא היה ריק. טוב, למען האמת הוא היה כמעט ריק. לא היו שם אנשים פרט לאיימי טראוויס, שהלכה בצעדים איטיים, או שהיא עצמה האטה? כך או כך, היא הייתה מבולבלת.

איך היא הגיעה לאוספורד? למה היא הולכת? היא ניסתה להפסיק, אבל נדמה שרגליה לא בשליטתה. רחוב אוקספורד אף פעם לא ריק, אף פעם. לעולם. הוא תמיד מלא אנשים.  איימי לא אהבה אותו, הוא היה רועש מדי וגדול מדי בשבילה. אבל היא נזכרה שפעם אחת היא וחברתה לילי הלכו שם, והיא צילמה באייפון שלה תמונה של הרחוב, שבה רואים אנשים הולכים בצפיפות עד קצה האופק. 

איימי לא זכרה כמה זמן היא הולכת ככה, יומיים, שעה, מאה שנים. אבל נדמה שהחנויות נשארות זהות. אבל כול החנויות גם ככה נראו אותו דבר. 

היא חולמת. זהו, זה ההסבר היחידי. היא חולמת. כן, כן. עכשיו היא צריכה להתעורר. היא חייבת להתעורר. 

איך מתעוררים מחלום? כלומר... לא אמורים פשוט... להתעורר?

לפתע היא הרגישה עייפות נוראה בכול גופה, רגליה הפסיקו לזוז, היא קרסה, והרגישה כאילו היא נרדמת, במקום להתעורר. 

"איימי איימי, הגיע הזמן להתעורר.... או שאת נרדמת?" אמר קול נשי.

איימי הזדקפה במיטתה, היא הרגישה כאילו ליבה רוקד דיסקו. ראייתה החלה להתייצב והיא ראתה את חדרה המוכר והאהוב, עם קירותיו הכחולים, והשולחן העשוי עץ. היא הייתה בבית. וזה היה חלום. חלום מבהיל. אנשים חולמים. אבל בכול זאת... זה הרגיש כול כך אמיתי.

היא שמעה צעדים, וקול נפץ. אבא. היא חשבה לעצמה בשעשוע. קללות עלו מין המטבח. "לעזעזל, איימי! את מוכנה? אנחנו נאחר !" 

צעדים נשמעו במסדרון, ודלת חדרה נפתחה בתנופה. איבה, רוג'ר טראוויס, התפרץ פנימה. שערו הכהה מדובלל, והוא לבוש בחולצת כפתורים לבנה ועניבה. זה היה היום שלו. 

"את עוד לא מוכנה !? איימי !" הוא שאג.

"תירגע, אבא, תן לי שתי דקות," היא אמרה בקול צרוד, והניחה את ידה על ליבה המרקד. 

"דקה וחצי." הוא רטן.

"דקה ועשרים ותשע שניות." 

הדלת נטרקה, איימי זינקה ממיטתה. 

כעבור דקה ועשרים ושמונה שניות איימי דהרה במדרגות, "אבא! אני מוכנה !"

אין תגובה.

"אבא?"

אין תגובה.

"אבא...."

המשך יבוא.