מחר יומולדת

הוגו וויזלי, בן תשע ושלוש-מאות-שישים-וארבעה ימים, התעורר במיטתו. הקלה עצומה שטפה אותו כשגילה את עצמו בחדרו הבטוח, החלום היה רק חלום, מחר עוד לא הגיע.

הוא התהפך במיטתו בחוסר מנוחה. המחשבות על מחר הציפו את ראשו, מטרידות ומציקות, לא נותנות לו להירדם. הוא חש מעט מפוחד; אמנם הנר שאמא השאירה הפיץ או להבה כחולה קסומה בחדר ודילל את החשיכה, אבל הוא שיווה למגבת התלויה ברישול על הדלת מראה של אמגושית, ושורת הבובות של רוז על המדף הסמוך נראתה קודרת ומאיימת.

הוגו עצם את עיניו, מנסה להעלים את הדמיון והמחשבות ביחד עם החשיכה שאוספת אותו. הוא כבר עבר את הגיל שהוא פוחד ממפלצות – אבא לימד אותו את השיטה להכניע את הפחד מהן. כעת הוא פוחד מדברים אחרים, למשל מהמחר – ומה אם הכל ישתבש?...

"רוז?" הוא העיז. "את ערה?"

רוז התהפכה גם היא במיטתה, רוטנת. "כמעט נרדמתי," גערה בו.

"אה, אז מזל שהספקתי לשאול אותך," אמר הוגו בשמחה. "עכשיו נוכל לדבר."

"לא, הוג, אני רוצה לישון – "

"אני לא יכול לישון."

"אז תנסה."

"אבל היה לי חלום רע."

רוז נאנחה, מוותרת על הניסיון להירדם. "מה חלמת?"

"חלמתי ש – " פתח הוגו, אבל אור זהוב ועז חדר והציף את החדר. אמא נכנסה דרך הדלת בשיער סתור ושרביט דולק.

"אפשר לדעת למה שניכם עדיין מתלחששים?" דרשה.

"חלמתי חלום רע," הסביר הוגו, משפשף את עיניו נוכח האור העז.

"מה קרה, הוגי?"שאלה הרמיוני, מתרככת. "מתרגש לקראת מחר?"

הוגו היה כל כך מוטרד, עד שהוא אפילו לא כעס על זה שאמא קראה לו "הוגי".

"אני מפחד שהכל ייהרס," אמר באומללות. "שזה יהיה יומולדת טיפשי – שאף אחד לא ייהנה – "

אמא התיישבה על מיטתו והחלה ללטף את תלתליו. הוגו התנער ממנה ואמר, "אני הולך להיות בן עשר! זה היומולדת הכי חשוב שאי-פעם יהיה לי."

"ומה כבר יכול לקרות?" שאל אמא ברוך.

"חלמתי שהכל נהרס, ודודה מיוריאל באה, והיא כועסת שלא הזמנו אותה, כמו שהיא כעסה שלא הזמנו אותה למסיבת-יום-נישואים שלכם. הכל יכול לקרות – מה אם אף אחד לא יבוא, או שאבא לא יוכל לבוא בגלל העבודה, או שמשהו יקרה לאוכל ולעוגות, או שאף אחד לא ייהנה ולכולם יהיה משעמם..."

רוז, שהתכרבלה בשמיכה ליד הקיר הנגדי והקשיבה לתלונות המיוסרות של אחיה, התגלגלה ממיטתה ורצה למיטה שלו. "אל תדאג, הוג, זה רק יומולדת אחד, יהיו לך עוד הרבה ימי-הולדת."

"ומה אם אני אמות עד היומולדת הבא?" שאל הוגו בתוכחה.

"הוגו!" כעסה הרמיוני.

"מי ימות?"

הוגו הרים את ראשו, כולם הסתובבו; אבא הציץ בפתח הצר של הדלת שאמא כבר פתחה, ראשו בין הדלת למשקוף.

"הבן שלך קצת מצוברח בגלל חלום רע," אמרה הרמיוני.

"הוא מפחד שהכל ייהרס מחר," הסבירה רוז.

רון חייך בראותו את פניו העגומות של בנו. "נו באמת, הוג, זה יהיה אחלה יומולדת, אני מבטיח לך."

"ומה אם לא?" התעקש הוגו.

רון התקרב למיטתו. "קדימה, לא יכול להיות לך יום הולדת יותר גרוע ממה שלי היה פעם."

"אבל חלמתי," אמר הוגו. "חלמתי שדודה מיוריאל באה למסיבה."

"אוי," אמר רון, נכלם. "טוב, ניצחת, בן – זאת אומרת," מיהר לתקן בראותו את מבטה הנוזף של הרמיוני. "שלא תדבר ככה על דודה מיוריאל, הוג."

"מה קרה ביום הולדת הכי גרוע שלך, אבא?" שאלה רוז, מטפסת לחיקו.

"אאה, זה היה יום הולדת נורא," נזכר רון, וקולו האפיל. "כמעט נהרגתי בו."

"איך?" הוגו נשא את עיניו.

"הורעלתי."

"באמת?"נשימתו של הוגו נעתקה.

"כן, כן," הנהן רון ונראה מרשים בעודו מביט במדף הבובות של רוז כנזכר בעבר. "הייתי בן שבע-עשרה. אותו קוסם תפס אותי בצוואר, סתם לי את האף וחיכה שייגמר כל האוויר. ואז, הוא תקע לי את הבקבוק לגרון – כמעט נחנקתי – "

"ואז?" שאל הוגו, מרותק.

"ואז הוא מזג לי את כל הרעל לפה, והכל היה שחור."

"אוי לא – ומה אז?" קרא הוגו. רוז, שלמדה להתייחס לסיפוריו של אבא בספקנות, הביטה בהרמיוני המחויכת. "זה נכון, אמא?"

"לא בדיוק," אמרה הרמיוני בביטול. "אבא שלכם פשוט שתה בטעות משקה מורעל."

"אבל – אבל – " רון נותר ללא מילים. "הרסת הכל!"

הרמיוני צחקה; רון פרק את תסכולו במתקפת דגדוגים על ביתו. רוז צחקקה והתפתלה בזרועות אביה. "די, אבא!"

היא התגלגלה מזרועותיו בהכנעה. "בסדר, בסדר, אז מה קרה בהמשך?"

"אחר כך," המשיך רון, ונראה מרוצה. "התעוררתי קשור למיטה, בחדר מחניק. לא פחות מעשרה שרביטים היו מכוונים לליבי. השרביט לי היה מנוח על השולחן, כמה סנטימטרים ממנו – אבל לא הצלחתי להגיע אליו."

"אפילו כשניסית?" שאל הוגו באימה, מרותק. רוז, לעומתו, הנידה בראשה לעבר אמה.

"אבא שלכם התעורר במרפאה," אמרה הרמיוני בתוכחה. "הארי הצליח להציל אותו, ואף אחד לא איים על חייו."

הוגו נראה מאוכזב מעט. רון חייך באשמה. "נו, אבל הסיפור שלי הרבה יותר מסעיר, נכון?"

"בטח שכן," הסכים הוגו מיד, נלהב.

"אבל," מחתה רוז. "זה לא באמת קרה, נכון אמא?"

"אז מה?" הוגו הביט באחותו בבוז. "זה לא משנה את העובדה שהוא מגניב."

"זה כן!" קבעה רוז בכעס.

"זה לא!"

"אז עכשיו תספרי לנו את סיפור, רוזי," הקניט אותה רון. "נראה מי לוקח."

לפני שרוז הספיקה להשיב, קטעה אותה אימה. "אני אספר סיפור," אמרה הרמיוני. "היה היו שני ילדים עייפים, ושניהם הלכו לישון. ה-סוף."

"אבל אמא – " מחתה רוז, בעוד רון קם ממיטתו של הוגו, ומושך אותה איתו. "זה סיפור ממש משעמם – "

"כן, אבא ניצח – "

"אבל לפחות," אמרה הרמיוני בחיוך, מכסה את הוגו עד הסנטר. "זה סיפור אמיתי. לילה טוב."

"אני אוכיח לך שלא – "

"אין צורך," אמר רון בתקיפות, אם כי בחיוך. "קדימה, לכו לישון, או שאקרא לבחור שהרעיל אותי."

הרעיון הלהיב את הוגו, אבל הישנוניות החמימה שחש כשהתכרבל בתוך השמיכה, הכניעה אותו. שלווה מחודשת עטפה אותו כשהביט באמא ואבא העוזבים את החדר ביחד, צוחקים ומתלחשים, משאירים את הלהבה המכושפת של הנר לבעור בחדר, והוא חשב שבעצם, למי אכפת אם יהיה לו יומולדת גרוע.

הוא מקבל במתנה מטאטא!