אני שומעת אותו צוחק

הערב ירד. רמוס לופין ישב ובדק מבחנים כשנשמעה דפיקה בדלת, כה חלושה עד כי הוא תהה אם היה זה רק משב-רוח מהמסדרון.

"כן?" הוא קרא.

אין תשובה.

רוח, אם כך.

טוק, טוק.

הוא הזעיף את פניו. נשמע כאילו מישהו נוקש בציפורניים. או בטפרים.

סיריוס, הוא חשב. זה סיריוס.

דמבלדור סבר שסיריוס ינסה ליצור איתו קשר בשלב מסוים – כך הוא שכנע אותו לקבל את המשרה. רמוס לא חשב כך; סיריוס בוודאי יודע שהוא לא יסלח... בדרך כלל רמוס ניסה לא לנטור טינה כלפי אנשים – וקיווה שהם ינהגו כך גם הם כלפיו – אבל יש דברים עליהם אי אפשר לסלוח.

הנקישה נשמעה שנית.

"יש כאן מישהו?" הוא קרא.

לא היתה תשובה. הוא קם וניגש לדלת, פתח אותה ויצא למסדרון, שברגע ראשון נראה ריק. הוא הביט מטה לרצפה, מנסה למצוא בעיניו את אותו בוגד בדמות כלב גדול, ורחרח את האוויר, מחפש ניחוח מסגיר.

כלום.

"יש כאן מישהו?"

היתה תנועה קלה בצל שבעיקול המסדרון – חשאית, מהירה ומבוהלת.

"הראה את עצמך," אמר. "מי זה?"

לאט לאט, דמות נגלתה מתוך הצל; לא כלב, אלא נערה צעירה עם שיער ארוך, מהדקת ספר לחזה כמגוננת עליו. כשהיא התקדמה לעבר מעגל האור הפיצו הלפידים, רמוס היה יכול לראות ששיערה בוהק באדום עשיר.

הוא לא הכיר כל כך טוב את ג'יני וויזלי. מאז האירועים ברכבת האקספרס היא היתה מרוחקת, בקושי דיברה בשיעור, למרות שתמיד נתן לה על עבודותיה ציון מעולה. היא היתה אחת מהתלמידים הטובים ביותר מבין כיתות השנה השנייה, אבל זה כל מה שידע עליה.

הוא חייך. "שלום לך, העלמה וויזלי. רצית משהו?"

"אני – " היא נשכה את שפתיה, הביטה לצדדים ונשמה עמוקות. "אני יכול לדבר איתך, פרופסור לופין? זה לא קשור ללימודים."

"אני לא מבטיח שאוכל לעזור לך בנושאים אחרים, אבל את מוזמנת להיכנס." הוא החווה בידו לעבר הכניסה המשרד, והיא מיהרה פנימה.

רמוס סגר את הדלת בעדינות, וכשפנה בחזרה מצא את ג'יני ליד מדף הספרים שלו, אצבעותיה מרפרפות על פני אוסף של תמונות, מעיפה מבט קצר בכלוב הדוקסי שהביא לתלמידי שנה ראשונה. היא לא הסתובבה לעברו.

"מה העניין, העלמה וויזלי?" עודד אותה.

היא הצביעה על תמונה. "זו הבת שלך?" שאלה. "זו שאתה סוחב על הכתפיים?"

הוא התבונן מעבר לכתפה. זו היתה תמונה שפיטר פטיגרו צילם, של רמוס ונימפדורה טונקס כשהייתה בת שש. היא נשארה אז אצל סיריוס בזמן שטד ואנדרומדה ביקרו את אימו של סיריוס בניו יורק (הוא לא יכול היה להיזכר מה לכל הרוחות היא עשתה שם, אבל דורה עוד לא ידעה לשלוט בכוחות המטמורפוזה שלה, לכן אסור היה לה לשהות בעולם המוגלגים). סיריוס שכנע אותם לבלות איתו ועם דורה בסמטת דיאגון, וזה היה אחד מאחרוני הימים היפים שהבליחו, מלאים בצחוק ושמש. לילי וג'יימס היו זוג טרי, והם בילו את רוב הזמן בלהתבונן זה בזו מעל ראשה של דורה ולהסמיק. הם נעלמו זמן קצר לפני שפיטר צילם את התמונה, וכשסוף סוף חזרו סיריוס לא הפסיק להקניט אותם. סיריוס עצמו, רמוס זכר בבהירות, נותר מחוץ למסגרת התמונה.

"לא," הוא אמר. "זו בת של חברים שלי, התמונה הזו ישנה מאוד. הילדה הקטנה כאן כבר בת עשרים ואחת... עד כמה שמפחיד לחשוב על כך. את רוצה קצת תה?"

"והם? אלה ההורים שלך?"

"כן."

"וזה אתה, כשהיית קטן?"

"כן, ג'יני."

היא הסמיקה והסתובבה במהירות כזאת עד שכמעט התנגשה ברמוס. "אני מצטערת, פרופסור לופין. לא הייתי צריכה להפריע לך."

"עד עכשיו לא הפרעת לי. זו היתה התכנית שלך?"

"לא. לא, אני – לא חשוב." היא פנתה לעבר הדלת, ועצרה שנית. "פשוט... האחים שלי. התאומים. הם חובטים בנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור."

"כן, אני יודע, הם תלמידים שלי. קצת קשה לפספס את השניים האלה."

היא הנהנה. "כן, טוב, הם אמרו ש... טוב, הארי... זאת אומרת, הסוהרסנים..." היא נשמה במהירות ולפתה את הספר שלה בחוזקה. לבסוף, היא עצמה את עיניה ואמרה בנשימה אחת: "התאומים-אמרו-שאוליבר-אמר-שהארי-סיפר-לו-שעזרת-לו-עם-הסוהרסנים-ואני-רוצה-ללמוד-גם-כי-הם-גורמים-לי-להרגיש..." קולה דעך, והיא פקחה את עיניה. "רע." היא סיימה. "ממש ממש רע."

רמוס נאנח. "אני מבין. שבי בבקשה, ג'יני."

מבוישת, היא התיישבה בכסא שמול שולחן הכתיבה שלו. הוא בחר את הכסא שלצידה, במקום לתת לשולחן לחצוץ ביניהם.

"אני מצטערת," אמרה. "אני יודעת, יש לך דברים אחרים לעשות. אני בטח לא יכולה – זה לא משנה. אני פשוט אתרחק מהם."

"להתרחק מסוהרסנים זו עצה טובה, באופן כללי," אמר רמוס.

"אני יודעת. זה פשוט... הם שם, אתה מבין? אני הולכת במדשאות, ופתאום קר לי. ולפעמים כשאני נמצאת בחממות אני רואה אותם בחוץ... ידיד שלי קולין ואני אוהבים לעוף ליד השערים, סתם בשביל להתאמן, כשמגרש הקווידיץ' תפוס." היא חייכה חלושות. "קולין באמת צריך להתאמן. אנחנו פשוט צריכים לחפש מקום אחר. זה טיפשי, לא הייתי צריכה להפריע לך עם זה."

"ג'יני, את לא מפריעה לי."

"באמת?"

"באמת." רמוס פתח קופסת עוגיות והציע לה אותה. היא הנידה בראשה והזדקפה מעט בכיסאה. רמוס בחר אחת לעצמו, והרחיק את הקופסא. "שמתי לב עוד ברכבת שיש להם השפעה די חזקה עלייך," אמר. "תהיתי אם תבואי לדבר איתי על זה."

"אתה יכול לעזור לי?" היא שאלה בתחינה. "אוי, בבקשה, אתה יכול ללמד אותי מה שלימדת את הארי?"

"הלחש שלימדתי את הארי מאוד מתקדם, ג'יני. אם לומר בכנות – אני לא חושב שאת מוכנה ללמוד אותו. יש לך כוח, אבל הוא לא מלוטש מספיק." היא השפילה את עיניה, ורמוס חשב ששמע אותה מחניקה יבבה. הוא חשב לרגע ללטף את ראשה, או אולי לחבק את כתפיה, אבל הגבול בין מורה לתלמיד מנע ממנו להרשות זאת לעצמו. במקום זאת, הוא ניסה לדבר בטון מנחם. "תראי, אני לא חושב שהלחש הזה יעיל כל כך עם נוכחות יומיומית של סוהרסנים. מה שאני מלמד את הארי נועד להתמודדות עם תקיפה מכוונת של סוהרסן, לא לבטל את התחושה שהם מפיצים."

"יש איזשהו פיתרון לזה?"

"לא מוחלט. את פשוט צריכה לחזק את המודעות שלך, לדעת שהתחושה הזאת היא שקר, היא לא אמיתית."

"אבל היא כן!" קראה ג'יני. "היא כן אמיתית. ואין לי מודעות חזקה. הייתי..." היא הביטה מעבר לכתפה לעבר הדלת, השתהתה לרגע וחזרה לדבר בקול שקט יותר. "פרופסור דמבלדור סיפר לך מה קרה בשנה שעברה? עם חדר הסודות? והבסיליסק וטום רידל?"

"הוא סיפר לי שתלמידת שנה ראשונה – " רמוס עצר. "אוי, לא. זו את."

היא הנהנה. "זו הייתי אני. הוא השתלט על המודעות שלי."

"אבל נפטרת ממנו."

"הארי נפטר ממנו."

כעת רמוס הושיט יד ונגע בפרק ידה קלות. כשדמבלדור סיפר לו מה קרה בשנה שעברה, הוא לא היה מסוגל לצייר בדמיונו פנים אנושיות לילדה ההיא. רמוס זכר בבירור, מבין דבריו של דמבלדור, שמזל ש"אנשים מסוימים" מבלבלים בטיפשותם בין צעיר לחלש, ושהתלמידה הצעירה נלחמה בכל כוחה בכבליו של רידל. באיזשהו שלב, היא אפילו ניסתה להשמיד את היומן דרכו רידל שלט בה, מעשה שהרבה קוסמים בוגרים לא היו מסוגלים לו. בסופו של דבר היא נשברה, אבל זה לקח חודשים.

"לפי פרופסור דמבלדור," אמר רמוס. "נאבקת היטב במשך השנה."

"לא מספיק." היא תחבה את שיערה מאחורי אוזניה ומצמצה, נלחמת בדמעות. "בכל פעם שאני עוברת ליד סוהרסנים אני שומעת..."

"מה?"

היא הרימה אליו מבט רדוף. "אני שומעת את טום רידל צוחק עליי."

רמוס לא ידע מה לומר, איך להשקיט את פחדיה בעזרת מילים. "אני מצטער."

היא ניערה את ראשה ופטרה את התנצלותו במחי יד. "לא, זה לא... לא באתי כדי לספר לך. אני רק רוצה להפסיק את זה."

"ג'יני, אני לא יודע אם אני יכול לעזור, ואת לא חייבת לספר לי כלום. אבל אולי אנחנו יכולים לחשוב על משהו ביחד."

רמוס לא היה בטוח אם היא תישאר, אבל כעת ג'יני נראתה נחושה לדבר. היא קמה מהכסא והחלה לפסוע ברחבי המשרד. "הוא צחק עליי," היא אמרה. "הוא צחק ואמר לי שאני ילדה טיפשה, שאיש לא יאהב אותי לעולם, שאני מכוערת ומגוחכת ו... זה היה אמיתי, פרופסור לופין! זה לא שקר. זה קרה."

"אבל מה שקרה לך היה שקר, ג'יני. רידל שיקר לך. היא השתמש בך ועינה אותך סתם בשביל השעשוע. הדברים שהוא אמר לך הם שקרים, וההרגשה הזאת, המחשבות שעולות בך בהשפעת הסוהרסנים... הן לא אמיתיות. את לא מגוחכת, את לא טיפשה, את נאהבת מאוד, ואת לא מכוערת בכלל."

"אבל גם לא כל כך יפה. הא – בנים לא חושבים ככה, בכל מקרה."

רמוס חייך. "תני לו – אמ, להם – זמן. בגיל הזה בנים הם עם טיפש, את יודעת. ויש לי סמכות מסוימת לומר לך את זה, בתור אחד שהיה כזה פעם."

הוא זכה בצחוק מעודד מעט. "למה?"

"זו אחת מהתעלומות הגדולות של החיים."

היא נאנחה וחזרה לשבת. "גם טום אמר את זה, בפעם הראשונה שכתבתי ביומן. שבנים נהיים מטופשים. שוטים, הוא קרא להם. והוא אמר שמי שראוי לנאמנות שלי יקבל אותי כמו שאני, תמיד. ואז הוא העמיד פנים שהוא כזה."

"זה בטח היה נחמד."

"כן." היא השפילה את עיניה. "זה באמת היה מאוד נחמד, שיש מישהו שאפשר לדבר איתו על הכל."

"אני מבין אותך. זה מאוד מקל, לחלוק עם מישהו סודות."

"סיפרת פעם למישהו סוד?"

"כן."

"איזה סוד?"

"טוב, זה לא יהיה סוד אם אני אספר לך, נכון?"

"אוי, לא הייתי צריכה לחטט."

"זה בסדר."

"אני פשוט שונאת להיזכר בזה. הלוואי שאף פעם לא הייתי מחבבת אותו בכלל."

"זה מובן לגמרי."

"אז אין שום דבר שאני יכולה לעשות?" היא שאלה. "אני לא יכולה להתחבא במגדל גריפינדור כל היום, אבל אני גם לא יכולה להיות איפה שהם נמצאים."

רמוס נעמד וניגש לשולחן שלו. במגירה התחתונה היו שלוש קופסאות של צפרדעי שוקולד. הוא נתן אחת לג'יני, שהביטה בו בשאלה.

"תיקחי איתך קצת שוקולד כשאת יוצאת החוצה," אמר. "גם אני לוקח בכל פעם שאני צריך ללכת להוגסמיד, בשביל למסור משלוח. זה עוזר."

"באמת?"

"באמת. אבל זה לא הדבר היחיד שיעזור לך. את חייבת להציב מחסום מפני הסוהרסנים, לחשוב על דברים אחרים, ולא על הדברים שהם גורמים לך לחשוב עליהם. אל תתני להם לכפות עלייך את הרגשות שהם רוצים שתרגישי. הם ניזונים מהם."

"איך אני עושה את זה?"

"בכל פעם שאת שומעת את הצחוק הזה, אני רוצה שתזכרי שאת לא סתם ילדה שנשלטה בידי רידל; את גם הילדה שנאבקה בו בשיניים ובציפורניים, שלא נתנה לו לסיים את התכנית שלו ולפגוע בכולם, שעשתה את הכל כדי להיפטר ממנו. שהסיקה הכל בעצמה, לפי מה שדמבלדור אמר, ובמחיר גדול."

"איזה מחיר?"

"איבדת חבר."

"אולי. אבל הוא לא היה חבר אמיתי."

"זה מה שהכי כואב. אני מכיר את ההרגשה הזאת." הוא חיבק את כתפיה לרגע. "בכל פעם שהם קרובים אלייך, תזכרי שאת חזקה יותר. שאת יודעת מהי האמת. וזו ההגנה הטובה ביותר."

"אבל איך אני אדע מה אמיתי?"

הוא חייך. "טוב, אני אומר לך שזה לא אמיתי. ואם את לא יכולה לסמוך על המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, שגם נתן לך עכשיו שיעור קצר על החיים האמיתיים, על מי את יכולה לסמוך?" הוא קרץ.

היא בהתה בו לרגע, ואז צחקה.

"את יודעת, ג'יני," הוא אמר, שוב מרצין. "כשאת רואה משהו אמיתי, את יודעת את זה בפנים."

"מבטיח?"

"אני מבטיח."

"ובאמת לא תלמד אותי את הקסם שאתה מלמד את הארי?"

"באמת שלא. אני לא רוצה שתפעלי מתוך הנחה שאת מוכנה להתמודד מול סוהרסן, כשאת לא. אז עכשיו את תבטיחי לי – תתרחקי כשאת יכולה, תגני על עצמך כשאת חייבת, ותברחי הכי מהר שאפשר כשצריך."

"אני מבטיחה," אמרה. היא הרימה את מבטה אל קופסת העוגיות. "מאוחר מדי לבקש אחת?"

הוא העביר לה את הקופסא והיא לקחה עוגייה, נעמדת. "תודה, פרופסור לופין," אמרה. "אני אלך עכשיו. אני... תודה לך."

"אין בעד מה."

נוגסת בעוגייה, היא עזבה את המשרד.

רמוס פסע לעבר החלון. אור היום האחרון נמוג עכשיו, והירח הדקיק נראה כרוח רפאים בשמי הערב. קבוצת רוחות רפאים אמיתיות ריחפו בעצלתיים לעבר המגדל הצפוני, ות'סראל זינק מעלה מתוך אפלת היער האסור כדי לתפוס ציפור.

אי-שם בחשיכה, הלכה רוח אחרת, על שתי רגליים או ארבע, גולשת ליד שער הטירה כמו צל של סוהרסן, ורמוס לופין חשב ששמע בת-צחוק לוחשת.